יארצייט – תומאס בבינגטון מקולי

בתמונה פרוטרט של תומאס בבינגטון מקולי מאת הצייר ג'ון פרטרידג'

מקולי נולד בשנת 1800 ברותלי, לסטרשייר, אשר בצפון מזרח אנגליה. אביו של מקולי היה מושל קולניאלי בסיירה ליאון, מתנגד לעבדות ואוונגליסט אדוק ואימו הייתה קווייקרית. מקולי למד משפטים באוניברסיטת קיימברידג', אבל שלח ידו גם בחיבור שירה ובכתיבת היסטוריה. לצד יוונית עתיקה ולטינית שלימודן היה נהוג באנגליה באותו הזמן, מקולי למד גם צרפתית, גרמנית, הולנדית וספרדית.

בין 1848 ל-1855 מקולי פרסם ארבעה כרכים של מחקר מקיף על ההיסטוריה של אנגליה לאחר הכתרתו של המלך ג'יימס השני ב-1685. ב-1859, במהלך כתיבת הכרך החמישי שהגיע עד מותו של המלך ויליאם השלישי ב-1702, מקולי הלך לעולמו (לאחר מותו, אחותו התקינה את הכרך החמישי לפרסום). למרות שחיבר גם מחקרים היסטוריים נוספים, "ההיסטוריה של אנגליה מהכתרתו של ג'יימס השני" היא יצירתו ההיסטורית המפורסמת ביותר.

בשנת 1830, מקולי נבחר לפרלמנט מטעם המפלגה הוויגית. הוא כיהן בפרלמנט עד 1834 ואז עבר לשרת במועצת המושל הכללי של הודו שהייתה אז תחת שלטון בריטי. ב-1938, מקולי חזר לאנגליה ונבחר שוב לפרלמנט. בין 1839 ל-1841 הוא שימש כשר המלחמה בממשלת לורד מלבורן השנייה. מקולי המשיך לכהן כחבר פרלמנט עד 1856, אז ויתר על כסאו עקב מצבו הבריאותי.

מקולי התנגד לליברליזם רדיקלי מחד גיסא אבל תמך ברפורמות מרחיקות לכת מאידך גיסא. כך, למשל, מקולי מילא תפקיד מרכזי בהכנסה של השפה האנגלית ושל תפיסות מערביות למערכת החינוך בהודו (המדיניות של הכנסת חינוך אנגלי למושבות הבריטיות קרויה על שמו – "מקוליזם").

למרות שהאמין באימפריאליזם ובעליונות התרבות הבריטית על פני תרבויות ילידיות במושבות האימפריה, מקולי היה תומך נלהב בחירויות הפרט. כמו אביו לפניו גם מקולי היה מתנגד תקיף לעבדות. כמו כן, הוא תמך במתן אמנציפציה ליהודים. את נאום הבכורה שלו בפרלמנט, ב-5 באפריל 1830, מקולי הקדיש לתמיכה בהצעת החוק להסרת החוקים שהפלו את היהודים. הצעת החוק לא עברה, ושנה לאחר מכן מקולי פרסם את הנאום כמאמר בעיתון "אדינבורו רוויו". מאמר זה נחשב במשך שנים לקול הבולט למען אמנציפציה ליהודים.

ב-1833 שוב הועלתה הצעת חוק להסרת החוקים המפלים את היהודים. ב-17 באפריל של אותה שנה, מקולי שב ונשא נאום בעד הצעת החוק. יארצייט 162 למקולי הוא הזדמנות מצוינת להביא תרגום של חלק מהנאום המרגש הזה לשפת הקודש.

"...כאשר הסוגיה שעל סדר היום הייתה השוואת זכויותיהם האזרחיות של הקתולים, הזעקה שקמה הייתה: 'ראו, כמה נמרצת, כמה פולשנית וחודרנית, כמה ערמומית היא רוחה של הכנסייה הרומית! ראו, כיצד כמריה חוצים יבשה וים למען המרתו של מאמין יחיד, ראו כיצד הם עמלים ללא לאות, כמה הם שוקדים על למידת הצדדים החזקים והחלשים באופיו של כל מי שנקרה בדרכם, באיזו מיומנות הם משתמשים בספרות, באמנויות ובמדעים בתור מנועים להפצת אמונתם. תוכלו למצוא אותם בכל חלקי תבל ותחת כל מסווה אפשרי, אוספים כתבי יד בספריית בודליאן, מתקינים טלסקופים במצפה הכוכבים של פקין, מלמדים את הפראיים בפרגוואי להשתמש במחרשה ובנול האריגה. האם תתנו כוח לחברים בכנסייה כל-כך חרוצה, כל-כך תוקפנית, כה רעבתנית?'

ובכן, כעת הסוגיה שעל הפרק נוגעת לאנשים שמעולם לא ניסו לפתות אף זר לחבור אליהם, ושלא שואפים להמיר לדתם אף אחד שאינו גם דם מדמם.

והנה, עתה אתם מכריזים: 'התיתנו כוח לחברי הכת שמתבודדת ומזעיפה פנים לכל הכתות האחרות, שלא מזמינה ואף בקושי מקבלת לתוך שורותיה מומרים חדשים?'.

אמת תיאמר שלקנאות לעולם לא יחסרו תירוצים. לא חשוב, באיזו כת נבקש לנהוג בסובלנות, האנשים נעדרי הסובלנות לעולם יכריזו על ייחודיה בתור הדבר המתועב והמסוכן ביותר שניתן להעלות על הדעת.

...ברם, מה אם אכן יש אמת בטענה שהיהודים אינם חברותיים? מה אם נכון הדבר שהיהודים אינם רואים באנגליה את מדינתם? האין היחס שלו זכו עשוי להסביר ולהצדיק את סלידתם מפני החברה שבה הם חיים? הלא את אותה הסלידה חשו פעם הנוצרים הנרדפים כלפי החברה שרדפה אותם?

כאשר החקיקה האכזרית של אליזבת נכפתה על הקתולים האנגלים, מה קרה לפטריוטיזם של הקתולים? אוליבר קרומוול אמר שבתקופתו הם נטו לכיוון ספרד. בעידן מאוחר יותר, אפשר היה לטעון שהן נטו לכיוון צרפת. דין זהה הוא עם הקלוויניסטים. מי היו המרים שבאויביה של צרפת בעת שלואי הארבעה-עשר רדף את ההוגנוטים?

...מדוע שלא ננסה ונראה, כיצד תשפיע על היהודים אותה המדיניות הסובלנית שהפכה את הקתולים לאנגלים נאמנים ואת הקלוויניסטים לצרפתים נאמנים?

...הנציג המכובד של אולדהם מספר לנו שהיהודים הם גזע מרושע מטבעם, שהם גזע מושחת, גזע רודף בצע; שהם סולדים מכל משלח יד מכובד; שהם לא זורעים ולא קוצרים ושאין להם עדרים; שההלוואה בריבית היא המקצוע היחיד שמתאים להם; שהם נטולים כל שמץ של רחשי לב מרוממים.

אלה, אדוני, היו טיעוני הקנאים בכל הזמנים. הם לעולם מצדיקים את הרדיפה באמצעות המידות הרעות שהרדיפה הזאת יצרה.

אנגליה נהגה כפחות מחצי-מדינה כלפי היהודים; ואנחנו מגדפים אותם על כך שהם לא חשים כלפי אנגליה יותר מחצי-פטריוטיזם. אנו נוהגים בהם כבעבדים, ותוהים, מדוע הם לא רואים בנו את אחיהם. אנו דוחפים אותם לעיסוקים בזויים, ואז באים אליהם בטענות על כך שלא אימצו להם מקצועות מכובדים. זה מכבר אסרנו עליהם להיות בעלי אדמות, ואנו מתלוננים על כך שעיקר עיסוקם הוא מסחר. אנחנו סוגרים בפניהם כל דרך להגשים את שאיפותיהם, ואז בזים להם בגלל שבלית ברירה עסוקים הם בצבירת ממון. במשך עידנים, ניצלנו כלפיהם לרעה את היתרון העצום שלנו בכוח, וכעת אנו נגעלים לראות שהם נאלצו לפנות לערמומיות שמהווה את ההגנה הטבעית והאוניברסלית של החלש מפני אלימותו של החזק. ברם, האם מאז ומעולם היו הם גזע של חלפני-כספים, רודפי-בצע ואוגרי-ממון?

איש אינו יודע זאת טוב יותר מחברי המכובד, נציגה של אוניברסיטת אוקספורד, שאין דבר אחד באופיים הלאומי אשר אינו מכשיר אותם לנעלות שבחובות האזרחיות.

יודע הוא היטב שבשחר הציביליזציה, בעת שהאי שלנו היה פראי ממש כמו גינאה החדשה, כאשר הכתיבה והאמנויות טרם נודעו באתונה, כאשר בקושי סכך זרדים עמד במה שהפך לימים לרומא, לעם המבוזה הזה כבר היו ערים מוקפי חומות וארמונות בנויים מארזים, היה להם את בית המקדש הנהדר שלהם, ציים של ספינות מסחר, בתי ספר ללימודי קודש, היו להם מדינאים דגולים וחיילים, פילוסופים, היסטוריונים ומשוררים. איזו אומה עמדה באורח גברי יותר כנגד כל הסיכויים בלחימתה על עצמאותה ודתה? איזו אומה, ברגעי גסיסתה, סיפקה הוכחות כל-כך מובהקות למה שניתן להשיג מתוך עוז רוח נואש?

וגם אם במהלך מאות השנים הרבות שחלפו, תכונותיהם של צאצאיהם המדוכאים של הלוחמים והחכמים אכן הידרדרו מאלה של אבותיהם, אם, לאחר שהודרו מן הברכות הגלומות בחוק וכרעו תחת עול העבדות, הם אכן נדבקו בכמה מן המידות הרעות של פורעי חוק, האם אכן עלינו לראות בכך את עוונם? האין נכון יותר יהיה לראות זאת בתור מושא לבושתנו ועילה לחרטה שלנו עצמנו?

הבה נעשה עמם צדק. הבה נפתח בפניהם את דלתות בית הנבחרים. הבה נפתח בפניהם כל אופק קריירה שבו ניתן להפגין מסירות וכישורים.

עד שלא נעשה זאת, אל לנו להתיימר ולומר שהכישרונות נעדרים בקרב בני-עמו של ישעיהו, וההרואיות לא קיימת עוד בצאצאי המכבים!"

בשנת 1858, שנה לפני מותו של מקולי, עבר "חוק הסיוע ליהודים" שהיה שלב חשוב באמנציפציה של יהודי אנגליה.

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים