ושוב קץ הדמוקרטיה – על התקף ההיסטריה האחרון של התקשורת הישראלית

ביום ראשון, בג"ץ החליט שעל הממשלה לקיים דיון בסוגיית מינוי שר משפטים תוך 48 שעות. ביום שלישי, הממשלה התכנסה לדיון בנושא ובאופן לא מפתיע, הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה.

ההצעה למנות את יו"ר מפלגת כחול לבן בני גנץ לשר המשפטים נפלה לאחר ש-17 חברי ממשלה הצביעו נגד ועשרה הצביעו בעד. לאחר ההצבעה הציע ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את השר לשיתוף פעולה אזורי, אופיר אקוניס, לתפקיד שר המשפטים. ההצעה נתקבלה ברוב של 17 שרים בעד, שבעה הצביעו נגד ושלושה נעדרו.

גנץ והיועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט טענו שלא ניתן להעלות את מינוי אקוניס לסדר היום ללא הסכמת שני הגושים בממשלה. מנדלבליט ציין כי גם אם ההצבעה על מינוי אקוניס הייתה חוקית הרי לאור התנגדותם של חברי כחול לבן, מדובר בשוויון פריטטי, כלומר ההצבעה לא התקבלה. מנדלבליט הוסיף והלין על כך שלא ניתנה לו אפשרות להציג את חוות דעתו המשפטית לפני ההצבעה.

יום אחד בלבד לקח לנתניהו בטרם נסוג מעמדתו ולמנות את גנץ לשר המשפטים, אולם בשעות לאחר המינוי היו מי שנתקפו בהיסטריה עזה.

היסטריה בתקשורת

צבי בראל קבע שנתניהו מבצע "פעולות טרור" נגד מערכת המשפט והוסיף שיש להגדיר את נבצרותו על בסיס "מסוכנתו הציבורית וקשירת הקשר למוטט את מוסדות המדינה" ("הארץ", 27.04).

חן מענית, פרשן משפטי של עיתון גלובס, טען כי "ההסכמים, החוקים, הכללים, שאמורים להוות ותמרורי אזהרה לשלטון וסימני דרך כיצד מותר לנהוג, כאילו הפכו בשביל ראש הממשלה לאבנים שניתן להסיר מהדרך בבעיטה" ("גלובס", 27.04).

אמנון אברמוביץ' לא הסתפק בסתם נבצרות אלא רמז במהדורת החדשות שעל השב"כ להתערב ולהדיח את ראש הממשלה על בסיס סעיף 7 בחוק שירות הביטחון הכללי – "נוכח חומרת המעשים, כדאי להזכיר את חוק שירות הביטחון הכללי. סעיף 7א' קובע ששב"כ מופקד על סדרי המשטר הדמוקרטי. סעיף 7ב מוסיף ששב"כ יפעל למניעה ולסיכול של פעילות לא חוקית הפוגעת בסדרי המשטר הדמוקרטי" ("מאקו", 27.04)

אפילו נדב אייל, עיתונאי שקול בדרך כלל, הגיב באופן היסטרי וצייץ "היום הוא ה-6 בינואר של ישראל" – כלומר היום בו הסתער אספסוף על הקפיטול. ואם המסר ההיסטרי לא היה ברור דיו, צירף אייל תמונה של אנשי חוק מכוונים אקדחים שלופים אל מול מוחים המתבצרים בבניין הקפיטול. ביום למחרת, למרות שנתניהו נסוג בו מעמדתו, אייל שב ועמד על התוקף של האנלוגיה שערך: החלקים המוטרפים של הימין האמריקני אמרו שהדיווחים על ה6 בינואר היו מופרזים. החלקים הציניים אצלנו לועגים לסכנה של ממשלה שמקבלת החלטה לא חוקית למנות גור חנפים לשר משפטים בהוראת ראש ממשלה שנאשם בפלילים. טוב שדעתם לא התקבלה – לא ב6 בינואר האמריקני, ולא אתמול בישראל.

לפני שנתייחס להתקף ההיסטריה הקולקטיבי שתקף את התקשורת ראוי להקדים ולציין כי העמדה המשפטית של נתניהו בסוגיה הייתה חלשה למדי. בלי להיכנס לנבכי הפריטטיות אציין כי למרות שלא נקבע מנגנון החלטות כפי שנדרש בחוק יסוד הממשלה, הרי מהכתוב בחוק משתמע שכל הצעה למינוי שר בממשלה פריטטית חייבת להתקבל על סמך החלטה פריטטית. כמובן, אפשר גם להעלות טענה משפטית נגדית, כפי שהוכיח, בכישרון רב, עורך הדין דוד פטר שייצג את נתניהו בדיון שהתקיים הערב בנושא בבית המשפט העליון.

אז אם יש בסיס משפטי איתן לטענות שהעלה היועץ המשפטי לממשלה וגנץ, למה בעצם אני טוען שההיסטריה מגוחכת?

ובכן, התגובות הנרגשות שהבאתי של אנשי התקשורת מופרכות בשל מגוון גורמים, אבל אני רוצה להתמקד בשניים מהם.

ראשית, הצגת עמדה משפטית חלשה ואף מופרכת ללא בסיס איתן בחוק ואף בניגוד ללשונו המפורשת של החוק הינה מעשה כמעט יומיומי בישראל – מצד המערכת המשפטית עצמה. מעניין שאותם אנשי תקשורת המוזכרים לעיל – ורבים אחרים שהגיבו באופן היסטרי לא פחות – לא טוענים שיש להכריז נבצרות על היועץ המשפטי לממשלה כשהוא מתעלם מחוק מפורש ולא מדמים פעולה של בית המשפט העליון ללא הסמכה בחוק להסתערות על הקפיטול.

שנית, מבחינה היסטורית אין כאן שום מקרה תקדימי. ממשלות כבר קיבלו החלטות שאפשר לטעון שעמדו בניגוד להוראות של חוק יסוד. ממשלות גם פעלו בעבר בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה וממשלות אף פעלו לעתים בניגוד לפסיקה מפורשת של בג"ץ. מחלוקת פוליטית שהופכת למחלוקת משפטית היא לא דבר חדש במיוחד, ומדהים לגלות את העדר הידע שמפגינים אנשי תקשורת שאמורים להכיר את הנושא.

"ושמבחינתו החוק הוא לכל היותר הצעה"

בתגובה למינוי אקוניס לשר המשפטים, הפרשן המשפטי של ערוץ 13, ברוכי קרא, קבע שנתניהו הצהיר "בדרכו שסופית אין לו שום עניין בשלטון החוק, שהוא לא סופר בשום דרך את פקידי שלטון החוק, ובראשם את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ושמבחינתו החוק הוא לכל היותר הצעה" ("וואלה", 27.04).

ובכן, אם טענתו של קרא נכונה אז נתניהו נתלה באילנות גבוהים.

רבות כבר נכתב על הדרך בה בית המשפט העליון רוקן את לשון החוק ואת כוונת המחוקק ממשמעותן במהלך ארבעת העשורים האחרונים. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט העליון יצר כלים משפטיים, בעיקר מתחם הסבירות, שנועדו להחליף את שיקול הדעת של הממשלה בשיקול הדעת של השופט – גם כאשר שיקול הדעת של הממשלה מבוסס על חוק מפורש (ראו למשל מאמר שפרסמתי בבמה זו).

אבל בית המשפט העליון לא הסתפק בכך והרחיב את עליונותם של גורמים משפטיים על הממשלה גם מעבר לכך כאשר קבע שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה ושהוא אף רשאי שלא לתת לעמדת הממשלה ייצוג בבית המשפט. כמעט מיותר לציין שאין לשתי הקביעות האלו שום בסיס בחוק (ראו למשל מאמר של ד"ר איתן לבונטין ומאמר של חיים רמון שפורסמו בבמה זו).

אבל זה לא מה שאני רוצה לעסוק בו עתה. אני רוצה להמחיש כיצד החוק הוא לכל היותר הצעה – הן לבית המשפט העליון והן ליועץ המשפטי לממשלה.

בעבר הלא כל כך רחוק החליט שר הפנים לשלול תושבות מארבעה פעילי חמאס ממזרח ירושלים. שר הפנים התבסס על הוראה מפורשת בחוק הכניסה לישראל על פיה "שר הפנים רשאי, לפי שיקול דעתו... לבטל רשיון ישיבה שניתן לפי חוק זה".

כדי להבין כיצד שופטי בית המשפט העליון נוהגים לרמוס הוראת חוק מפורשת כאשר הם חפצים להגיע לפסיקה מסוימת, אין הסבר טוב יותר מאשר דבריו של השופט פוגלמן בעתירה שהוגשה נגד ההחלטה של שר הפנים: "התיבה 'לפי שיקול דעתו' היא שעומדת במוקד דיוננו. עמדתו הפרשנית של המשיב [שר הפנים, נ. ס.] גורסת כאמור כי המובן הלשוני שיש להעניק לתיבה זו הוא כי במישור הסמכות, שיקול דעתו לשלול רישיון קבע אינו מוגבל; וכי בכפוף לכללי המשפט המינהלי, כל טעם יכול לבוא בגדרו. אף שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם 'תחושת הלשון', הרי שכפי שהטעים בבג"ץ 846/93... המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק, 'פרשנות אינה אך בלשנות'. השאלה אינה אפוא מה פירוש הדיבור 'לפי שיקול דעתו' בלשון העברית, אלא מהו המסר הנורמטיבי הטמון בה – מהי המשמעות המשפטית (להבדיל מהלשונית) העולה מן החוק. כאשר עסקינן במשמעות משפטית, ברי כי הדיבור 'לפי שיקול דעתו' עשוי לקבל מובנים שונים בהקשרים שונים" (עניין אבו ערפה, בג"ץ 7803/06).

פוגלמן דן בתכלית החוק, בעקרונות היסוד של השיטה, בכלל ההסדרים הראשוניים ועוד כהנה וכהנה והגיע בסופו של דבר למסקנה כי במקרה המדובר שר הפנים אינו רשאי לבטל את רישיון הישיבה של העותרים, גם אם החוק קובע במפורש שהוא רשאי לעשות זאת לפי שיקול דעתו. על כך אמר השופט ניל הנדל כי עמדתו של פוגלמן פוגעת בשיח שבין בית המשפט לבין הכנסת משום ש-"התוצאה הפרשנית אליה הגיע שקולה לביטולו המעשי" של החוק.

שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן

פסק הדין המדובר ניתן בשנת 2015 לעתירה שהוגשה בשנת 2006. פסקי דין הממחישים את הדרך בה שופטי בית המשפט העליון לוקחים הוראה מפורשת בחוק ופוסקים ההפך ממנה ניתנים כל העת, אז למה בחרתי דווקא פסק דין שניתן לפני שש שנים?

שתי סיבות לכך.

קודם כל, הפסיקה של השופט פוגלמן ממחיש באופן מרהיב את העובדה המצערת שבעיני שופטים מסוימים בבית המשפט העליון לא רק שאין ללשון החוק משמעות מחייבת אלא שבפועל אין לה אפילו משמעות ראשונה במעלה.

אבל הסיבה העיקרית שהבאתי פסק דין זה ולא אחרים – קרובים יותר לימינו – היא שהשופט פוגלמן ישב בדיון בעניין מינוי אקוניס ומחילופי הדברים ניכר שהוא מתקשה להבין כיצד הממשלה יכולה לקבל החלטה בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לאחר שבית המשפט פסק שדעתו של היועץ מחייבת את הממשלה. מוזר איך שופט הפוסק ההפך מלשונו המפורשת של חוק שחוקקה הכנסת, מתקשה להבין איך הממשלה מתעלמת מחוות דעת שאין לה שום מעמד נורמטיבי. אגב, ישנה גם סתירה עמוקה יותר בעמדתו של פוגלמן. כידוע, בית המשפט פסק שעצתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה בלי שיש לכך איזשהו בסיס בחוק. חמור מכך, האסמכתא שציין בזמנו השופט אהרן ברק כדי לבסס קביעה זו – דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (ועדת אגרנט) – אומרת את ההפך הגמור ממה שברק ייחס לה.

ייתכן שהפרשן המשפטי קרא וחבריו בתקשורת שכחו את פסק הדין בעניין אבו ערפה. אחרי הכול הוא ניתן לפני שש שנים תמימות. כדאי, אפוא, להזכיר להם פרשה טרייה הרבה יותר בה הדגים היועץ המשפטי לממשלה כיצד הוא מתייחס לחוק מפורש.

כאשר שי ניצן עמד לסיים את תפקידו, שר המשפטים דאז אמיר אוחנה התכוון למנות ממלא מקום לפרקליט המדינה. ברם, מנדלבליט קבע כי "טרם הפעלת סמכות המינוי, נדרש שר המשפטים לקיים היוועצות ביועץ המשפטי לממשלה". על פי חוות דעתו של מנדלבליט לא רק שהשר "נדרש" לקיים היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה אלא "משקלה של עמדת היועץ המשפטי לממשלה בקשר למי שימלא את מקומו של פרקליט המדינה יהיה רב ומשמעותי, וניתן יהיה לסטות ממנה רק בהתקיים טעם מהותי בעל משקל מיוחד".

ברם, בעמדתו של מנדלבליט היו שני ליקויים עיקריים. מצד אחד לא היו לטענות שהעלה שום בסיס בחוק, ומצד שני עמדתו עמדה בניגוד לחוק מפורש.

סעיף 23א. (ב) בחוק שירות המדינה (מינויים) קובע כדלהלן: "נתפנתה משרתו של נושא משרה או נבצר ממנו להשתמש בסמכותו או למלא את תפקידו, רשאי השר שעם משרדו נמנית המשרה (בסעיף זה – השר), בהתייעצות עם נציב השירות, להטיל על עובד מדינה אחר למלא את התפקיד, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים".

כלומר, החוק קובע במפורש שהסמכות למנות את ממלא המקום היא של השר אשר במשרדו נתפנתה המשרה – במקרה שלנו שר המשפטים. יתר על כן, החוק לא דורש הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה למינויו של ממלא המקום ואפילו לא דורש שהשר ייוועץ בו.

אי אפשר אפילו לטעון שיש לאקונה בסעיף החוק המדובר. המחוקק קבע באופן מפורש שיש חובת היוועצות לשר לפני המינוי – עם נציב שירות המדינה. לפיכך, לא ניתן לטעון שהמחוקק לא נתן דעתו לסוגיה. יתרה מזאת, בסעיף 23א. (ב) שעוסק בהארכת המינוי של ממלא מקום מעבר לשלושה חודשים, נקבע כי הארכת תקופת הטלת התפקיד באופן זמני מעבר לשישה חודשים דורשת את הסכמת נציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. כלומר, כאשר המחוקק רצה לקבע את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה כדרישה חוקית בסוגיית ממלא המקום – הוא עשה זאת במפורש.

אבל לשון החוק המפורשת לא הפריעה ליועץ המשפטי לממשלה כהוא זה כאשר ניסה לחמוס את הסמכות החוקית של השר ולהפריע לו במילוי תפקידו. מעניין שקרא וחבריו לא טענו אז שלמנדלבליט אין שום עניין בשלטון החוק ושמבחינתו החוק הוא לכל היותר הצעה.

נדמה כאילו בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה יכולים להתעלם מהוראות החוק, להוציא פסקי דין וחוות דעות העומדות בניגוד לחוק מפורש ולפעול ללא שום הסמכה בחוק – ואנשי התקשורת התומכים בהם באופן עיוור תמיד יאמרו אמן. לעומת זאת, בעיני אותם אנשי תקשורת בדיוק, לממשלה ולכנסת אפילו לא עומדת חזקת התקינות המנהלית והן מבחינת מפרות חוק למפרע אלא אם בית המשפט פוסק אחרת (ולעתים גם לאחר שבית המשפט פוסק אחרת).

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט

"לא היה כדבר הזה אי פעם"

בן כספית צייץ בטוויטר כי "מאורעות האימים בממשלה מוכיחים: האיש איבד את זה לגמרי, מצפצף על חוק מפורש (שהוא העביר) ולא רואה אף אחד ממטר". כספית הוסיף כי "אין ספק שבג"ץ יפסול את ההצבעה על אקוניס ואף אחד לא יפול מהכסא אם נתניהו יצפצף גם על זה. לא היה כדבר הזה אי פעם".

ובכן, ממשלות מקדמות מדיניות שעומדת לכאורה בסתירה לחוקים מפורשים – כל הזמן. בכל פעם שהחלטת ממשלה נפסלת בבג"ץ משום שהיא בסתירה לחוק, פירוש הדבר שהממשלה ניסתה לקדם החלטה שהיא בסתירה לחוק. כך, למשל, במקרה שהזכרתי לעיל בו שר הפנים הבין לתומו מלשון החוק של חוק הכניסה לישראל כי הוא רשאי, לפי שיקול דעתו, לבטל רשיון ישיבה שניתן לפי חוק זה. השופט פוגלמן הסביר כי לאחר ש-"מצאנו כי לשון החוק סובלת כמה פירושים" הרי האיזון בין התכליות השונות, קרי כוונת המחוקק (התכלית הסובייקטיבית של החוק) והדרך בה החוק מתפרש "על רקע זכויות האדם במדינתנו" (התכלית האובייקטיבית של החוק), מוביל למסקנה "שלפיה התיבה 'לפי שיקול דעתו' אינה מעניקה סמכות לשר הפנים לשלול רישיון לישיבת קבע של תושבי ירושלים מחמת הפרת אמונים". לשון אחר, שר הפנים פעל – אליבא דפוגלמן – בחוסר סמכות ובסתירה לחוק.

אבל ציוצו של כספית הזכיר לי פרשה אחרת, מעניינת אף יותר.

במרץ 1990 הביאה מפלגת העבודה להפלת ממשלת האחדות בהנהגתו של יצחק שמיר בה הייתה חברה. לאחר שמאמציה של מפלגת העבודה להקים ממשלה צרה עלו בתוהו, הליכוד הקים ממשלה צרה. הן העבודה והן הליכוד גייסו לתמיכה בהם חברי כנסת שפרשו ממפלגותיהם. בין חברי הכנסת הפורשים היו חבר הכנסת יצחק פרץ שפרש ממפלגת ש"ס וחבר הכנסת אפרים גור שפרש ממפלגת העבודה אולם זכור מכולם חבר הכנסת אברהם שריר. לאחר שפרש יחד עם עוד ארבעה חברים מהליכוד כדי להקים את המפלגה לקידום הרעיון הציוני, פרש שריר גם ממפלגה זו וזאת כדי לתמוך בקואליציה בראשותו של שמעון פרס ובכך להעניק לה את הקול ה-61. לאחר שפרס נכשל בהקמת הממשלה נענה שריר לקריאתו של שמיר – "אברשה, חזור הביתה!" – ועבר לתמוך בקואליציה בראשותו של שמיר.

הניסיון לבסס ממשלות צרות על חברי כנסת שפרשו ממפלגתם עורר מיאוס רב במערכת הפוליטית ובציבור הרחב. זאת בייחוד לאור האתנן הפוליטי הנכבד שהובטח לחברי הכנסת הפורשים. יצחק רבין כינה את התמרון הפוליטי של מפלגתו בשם "התרגיל המסריח" ומחאה ציבורית עזה התעוררה נגד המערכת הפוליטית. פועל יוצא, ביוני 1990 הכנסת הגישה הצעת חוק שבאה להקשות על חברי כנסת פורשים לקבל אתנן פוליטי עבור תמיכתם.

הצעת החוק שכונתה "חוק למניעת מעילה באמון (נבחרי ציבור)" כללה תיקוני חקיקה מרחיקי לכת בחוק הבחירות לכנסת, בחוק מימון מפלגות וכן בחוק יסוד הכנסת ובחוק יסוד הממשלה. בפברואר 1991 הצעת החוק עברה בכנסת כתיקון מספר 12 לחוק יסוד הכנסת (גם חוק יסוד הממשלה ושני החוקים האחרים תוקנו במסגרת אותו תיקון).

בהודעה לעיתונות מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט הוסבר שהצעת החוק " מטפלת בתחום הפרוץ של השחתת המידות על ידי נבחרי הציבור. התופעה ידועה זה שנים רבות ככלנתריזם. שיא השפל של התנהגות זו התרחש בשנת 1990, לאחר הפלת ממשלת האחדות הלאומית. חברי כנסת מכרו את המנדט של מפלגתם תמורת טובות הנאה אישיות כמו שיריון מקום בכנסות הבאות קבלת כספים וקבלת תפקידים בכירים בממשלה".

ממשלת שמיר התפרקה עד מהרה ולאחר הבחירות לכנסת עלתה ממשלת שמאל צרה בהנהגת רבין.

באוגוסט 1993 שר החוץ פרס חתם בחשאי על הסכם אוסלו. ב-23 ספטמבר אישרה הכנסת את הסכם אוסלו א', אולם עשתה זאת על חודו של קול. ב-14 בספטמבר ש"ס פרשה מהממשלה – אם בגלל הסכם אוסלו ואם בגלל פסקי הדין שנתן בג"ץ ב-8 בספטמבר בעניין אריה דרעי ורפאל פנחסי (אגב, בשני פסקי דין אלו נקבע העיקרון שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה).

לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה הפכה ממשלת רבין לממשלת מיעוט. בקואליציה היו חברים 56 חברי כנסת והיא נתמכה מבחוץ על ידי מפלגת חד"ש ומפלגת מד"ע.

ממשלת המיעוט של רבין עמדה בסכנה מתמדת של נפילה בהצעת אמון. למזלה של ממשלת רבין, בפברואר 1994 התפלגו שלושה חברי כנסת מסיעת צומת הקימו סיעה בשם יעוד. רבין פנה לסיעת יעוד בבקשה שתצטרף לממשלה. שני חברי כנסת מסיעת יעוד הסכימו להצטרף לקואליציה אולם דרשו להצטרף גם לממשלה. רבין הבטיח לחבר הכנסת גונן שגב כהונת שר ולחבר הכנסת אלכס גולדפרב כהונת סגן שר. חברת הכנסת השלישית של יעוד, אסתר סלמוביץ, שהתנגדה להסכם אוסלו סירבה להצטרף לשני חבריה לסיעה ולתמוך בקואליציה. סלמוביץ שהתראיינה באחרונה סיפר שרבין הציע לה תמורה פוליטית נכבדת אפילו אם רק תימנע מתמיכה בהצבעות אי אמון בממשלה "הוא אמר שכל דבר שאני רוצה ובלבד שאני לא אבוא להצבעות אי אמון. אם אני רוצה להיות שגרירה, כל דבר. הוא אמר 'תגידי מה את רוצה' אבל לא רציתי כלום" ("הארץ", 09.02). מסתמא, אפוא, שרבין שטבע את המונח התרגיל המסריח, לא נמנע גם הוא מתרגילים ריחניים כאשר נצרך להם.

לכאורה, סלולה הייתה הדרך בפני הצטרפותם של שגב וגולדפרב לקואליציה ולממשלה. ברם, רבין נאלץ להתמודד עם מכשלה לא פשוטה – תיקוני החקיקה שנעשו לאחר התרגיל המסריח. בין שאר תיקוני החקיקה נקבע בסעיף 5 (ב1) בחוק יסוד הממשלה כי "פרש חבר הכנסת מסיעתו ולא התפטר מכהונתו סמוך לפרישתו, לא יהיה לשר בתקופת כהונתה של אותה כנסת". בסעיף 34 (ב) בחוק יסוד הממשלה נקבע כי "מי שפרש מסיעתו לא יתמנה לסגן שר בתקופת כהונתה של אותה כנסת".

אבל החוק המפורש לא הסיט את רבין מדרכו ומפלגת העבודה חתמה עם סיעת יעוד על הסכם קואליציוני שבו הובטחו לשגב ולגולדפרב משרות של שר וסגן-שר – מה שנודע לימים בתור "עסקת המיצובישי" על שם הרכב שניתן לסגני שרים (למעשה היה זה רכב של חברת טויוטה).

בתגובה לכוונתו של רבין למנות את שגב וגולדפרב לשר ולסגן שר הוגשה עתירה לבג"ץ נגד רבין, ממשלת ישראל, סיעת יעוד וחבריה (עניין "בצדק", בג"ץ 4031/94). הואיל ותיקוני החקיקה בחוק יסוד הכנסת הבדילו בין פרישה מסיעה הגוררת אחריה סנקציות לבין התפלגות מסיעה שאינה גוררת סנקציות, טענו שגב וגולדפרב בבג"ץ כי הסנקציות בחוק יסוד הממשלה על פרישה אינן חלות עליהם. שופטי בג"ץ התלבטו בסוגיות של לשון החוק ושל תכלית החוק ולבסוף פסקו ברוב שלושה שופטים נגד שניים כי שגב וגולדפרב "אינם כשירים להיותם שר או סגן-שר בממשלה".

ברם, בניגוד לנתניהו שוויתר על מינויו של אקוניס עוד בטרם פסק בג"ץ בעניין – במה שהכתב המשפט של חדשות 13 אביעד גליקמן כינה בלשונו הציורית "התקפלות מפוארת של ראש הממשלה" – רבין לא התכוון לתת אפילו לפסיקת בג"ץ לעמוד בדרכו.

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין

כדי להתגבר על פסק הדין של בג"ץ ולמנות את שגב וגולדפרב לממשלה, שני חברי כנסת של מפלגת העבודה הציעו תיקון לחוק יסוד הממשלה. בהצעת החוק הסבירו המציעים, חברי הכנסת אלי דיין וסאלח טריף, כי מטרתה של הצעת חוק זו להדגיש "בניגוד לדעת הרוב של מותב בית המשפט העליון" שהתפלגות סיעה היא "תופעה דמוקרטית שאין להטיל עליה כל סנקציה". הצעת החוק של דיין וטריף הציעה לתקן את סעיפים 5 (ב1) ו-34 (ב) בחוק יסוד הממשלה כך שהסנקציות המוזכרות בהן לא תחולנה על התפלגות סיעה.

אולם כדי שיהיה ברור ששני חברי הכנסת החרוצים לא באו לתקן את החוק לשם שמיים בחקיקה כללית ופרוספקטיבית אלא כדי להכשיר את שרץ מינויים של שגב וגודלפרב לממשלה, הם הוסיפו להצעת החוק שלהם סעיף נוסף האומר כהאי לישנא: "לענין חוק זו, אין נפקה מינה אם הפרישה או ההתפלגות היו לפני תחילתו של חוק זה או לאחריה".

כלומר, לא רק שראש הממשלה רבין התעלם מהוראה מפורשת בחוק יסוד הממשלה, ולא רק שהוא סירב לקבל פסק דין של בג"ץ הפוסל את מינוים של שגב וגולדפרב לממשלה, הוא הגדיל וקידם הצעת חוק שהיא גם רטרואקטיבית וגם פרסונלית כדי לאפשר את המינויים. הואיל והכלנתריזם החקיקתי הזה היה כה בוטה, ממשלת רבין בחרה שלא לקדמו כהצעת חוק ממשלתית אלא לשלוח שני חברי כנסת של מפלגת העבודה כדי לבצע את החרפה במקומה.

על כל פנים, הצעת החוק התקבלה בכנסת כתיקון מספר 8 לחוק יסוד הממשלה. רבין מינה את שגב לשר האנרגיה והתשתית ואת גולדפרב לסגן שר השיכון והבינוי ולאחר עשרה חודשים עבר הסכם אוסלו ב' בכנסת רק בזכות הצבעתם של השניים עבורו.

אם ניזכר בציוצו של כספית מתברר שבהחלט "היה כדבר הזה", וראש ממשלה צפצף על חוק מפורש, רק שבניגוד לנתניהו, רבין צפצף גם על פסיקת בג"ץ והעביר חוק פרסונלי ורטרואקטיבי כדי לעקוף אותה.

בנקודה זו אפשר היה לסיים את הפרק הנוכחי במאמר ולעבור לאחריתו. ברם, אני סבור שכדאי להזכיר כמה מהאמירות שנאמרו במליאת הכנסת במהלך הקריאה הראשונה לתיקון חוק יסוד הממשלה (הישיבה ה-271 של הכנסת ה-13, 14 בנובמבר 1994).

אברהם יחזקאל, חבר כנסת של מפלגת העבודה, הסביר מדוע הוא תומך בחוק: "אני אצביע בעד. כי מה שהיה פה לפני שעתיים – הפרש של שלושה או ארבעה [חברי כנסת בהצבעה, נ. ס.] – יגרום לכך שממשלת רבין תמצא את עצמה באופוזיציה... [ואני] בקואליציה. שנית, עדיין התרגיל של סיעת יעוד והשותפים שלה, קרי – אנחנו, הינו בחזקת כשר אבל מסריח".

מציע החוק חבר הכנסת דיין התעלה על חברו למפלגה ובתגובה להאשמה שהחוק בא לאפשר מתן שוחד לשגב וגולדפרב ענה תשובה שראוי להכניס לפנתיאון התגובות הפוליטיות: "זו טובת הנאה? זה עול, זה מילוי תפקיד".

התגובות המעניינות ביותר באו מצידו של מי שכיהן אז כיושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, דדי צוקר. צוקר היה חבר כנסת מטעם מרצ, מפלגה הידועה בהגנתה על שלטון החוק ועל בג"ץ.

יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת דדי צוקר

חברת הכנסת סלמוביץ סיפרה באותה ישיבה מעל דוכן הכנסת "לפני שעליתי, לכאן, לדוכן, הוזהרתי על-ידי חברי לסיעה, חבר הכנסת גולדפרב, שאני לא אגרר". כאשר חבר כנסת של הליכוד רצה לדון באיומים על חברת הכנסת סלמוביץ ענה לו חבר הכנסת טריף "עכשיו לא הזמן לדון באיומים" והגדיל חבר הכנסת צוקר וטען "יש לו [לגולדפרב] חסינות, זה נעשה במסגרת מילוי תפקידו".

גם ביחס לפסיקת בג"ץ היה ליושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט מה לומר: "יש פה עניין עקרוני מאוד במערכת היחסים שבין הכנסת לבין בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ". צוקר הוסיף ואמר בשמו ובשם חבריו "ואנחנו מבקשים לומר היום לבית-המשפט העליון, שאיננו מקבלים את מסקנותיו".

למרבה הפלא אף אחד לא נפל מהכיסא כאשר ראש הממשלה, יושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט, מפלגת העבודה ומפלגת מרצ צפצפו על חוק יסוד ואף על פסיקת בג"ץ.

קץ הדמוקרטיה

כמו שאין שום תקדים במה שקרה השבוע בממשלה כך גם אין שום דבר חדש בצווחות "קץ הדמוקרטיה" במערכת הפוליטית ובתקשורת. ביחס לפוליטיקאים עוד אפשר להבין, הרי יש להם מטרה פוליטית, אבל הצווחות החוזרות ונשנות בתקשורת מעוררות תמיהה לא רק ביחס להטייה הפוליטית העזה של אנשי התקשורת המצווחים אלא גם ביחס לשיקול הדעת שלהם. התגובה ההיסטרית של אנשי תקשורת מצטיירת הפעם כמגוחכת יותר מהרגיל לאור העובדה שנתניהו נסוג מעמדתו לאחר יום אחד בלבד – ואפילו לא היה צריך פסק דין של בג"ץ בשביל זה.

נדמה שבעיני רבים בתקשורת אנו חיים ב-"קצוקרטיה" – משטר דמוקרטי המגיע לקיצו חדשות לבקרים. האם אנשי התקשורת המדוברים מצויים בתיבת תהודה סגורה עד כדי כך שהם לא שמים ליבם לדרך בה זעקות "קץ הדמוקרטיה" התכופות רק מחזקות את חוסר האמון של הציבור בהם? האם הם לא מבינים שדרך התנהלותם מטילה צל כבד על מקצועיותם ועל יושרתם?

אין אלא לקוות שיהיו אנשי תקשורת שיפיקו את הלקחים מהפרשה הזאת ולא רק ביחס להיסטריה אלא גם ביחס להיסטוריה. מי שרוצה לטעון שהממשלה פועלת נגד שלטון החוק באופן חסר תקדים, מן הראוי שילמד קודם איך הממשלה ורשויות וגופים אחרים – כמו בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה – נוהגים להתנהל. אולי כך נוכל לזכות בתקשורת המעבירה ביקורת שקולה ומלומדת על ממשלת נתניהו וחפה מהתקפי היסטריה קולקטיבית שבינם לבין האמת אין ולו כלום.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא