קטע ממכתב הסטטוס קוו ששלח דוד בן-גוריון לאגודת ישראל, 1947   מקור: הספר "נגד הרוח" מאת חיים רמון
קטע ממכתב הסטטוס קוו ששלח דוד בן-גוריון לאגודת ישראל, 1947

בבחירות הקרבות ובאות גוש השמאל-מרכז והגוש החרדי שוב עומדים משני צדי המתרס הפוליטי. כמה מהמפלגות בגוש השמאל-מרכז אף מעלות את המאבק בחרדים על ראש שמחתן. ברם, ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מעלה ספק בדבר תבונתה של גישה זו.

במאמר קודם שפרסמתי בבמה זו הראיתי מדוע העמדה של מחנה השמאל-מרכז בסוגיית גיוס חרדים לצבא, לוקה בחוסר הגיון. לא רק שההתעקשות של גוש השמאל-מרכז על גיוס חרדים יוצרת נתק בין הצדדים, היא גם לא מביאה לגיוס הצעירים חרדים ולמעשה כופה עליהם להמשיך ללמוד בישיבות גם כאשר הם לא באמת מעוניינים בכך ("דיומא", 03.02)

במאמר זה אראה מדוע רק חידוש הברית ההיסטורית עם המפלגות החרדיות יסייע לגוש השמאל-מרכז לשוב לשלטון ולהשיג את המטרות החשובות ביותר שלו.

• הניצחון על ההיגיון – סוגיית גיוס החרדים לצבא ותוצאותיה

 

הברית ההיסטורית של השמאל הציוני עם החרדים והדתיים

המנהיג הראשון שהכריז על חשיבות הברית עם החרדים והדתיים והבין שהיא משנית למטרה האמיתית – הקמת מדינה יהודית – היה דווקא חילוני, אתאיסט מוחלט, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, שבמכתבו מ-1935 לדוד בן-גוריון הצהיר כי הוא מוכן לקיומה של "מדינת אדוקים שבה יכריחוני לאכול גפילטע פיש משחר עד שחר", אם יחיש הדבר את הקמת המדינה היהודית ולוּ בדור אחד וכי במקרה כזה יורה בצוואתו לבניו לחולל אחריו את המהפכה החילונית.

ז'בוטינסקי לא היה בעמדת הכרעה, ולכן לא התאפשר לו להוציא את הצהרותיו מן הכוח אל הפועל, אבל מי שכן עשה זאת היה הנמען של אותו מכתב. אחת המעלות הגדולות של בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, "האב המייסד", הייתה הבנתו שהוא חייב להקים ברית עם החרדים ועם הדתיים-לאומיים גם יחד.

בן-גוריון היה, כפי שהגדיר את עצמו, יהודי חופשי, ששמר בקנאות על השקפותיו כחילוני. למיטב ידיעתי, אפילו בבית הקברות לא חבש כיפה. הוא היה איש ספר והכיר את התנ"ך על בוריו, אך לא מנקודת המבט של אדם דתי.

עם זאת, ביוני 1947 עיצב בן-גוריון את הסכם הסטטוס קוו הראשון עם החרדים, במכתב ששיגר לראשי אגודת ישראל ובו התחייב כי השבת תהיה יום המנוחה ליהודים במדינת ישראל; שבמטבחים רשמיים יוגש גם אוכל כשר; שסוגיות של נישואים וגירושים יוסדרו לפי הדין הדתי; ושתובטח אוטונומיה חינוכית לזרמים השונים, שבצדה ייקבע בסיס משותף של לימודי ליבה.

David Ben Gurion Status Quo Letter

מכתב הסטטוס קוו ששלח דוד בן גוריון לאגודת ישראל ב-1947

בן-גוריון היה ממוקד במטרה אחת: הקמתה וביסוסה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. מטרת מכתבו הייתה להסיר את האיום של החרדים, שהתכוונו להופיע בפני ועדת האו"ם שסיירה בארץ ולהתנגד לתוכנית החלוקה.

בנוסף, הסכים בן-גוריון להעניק פטור לאברכים משירות בצבא, אם כי בהיקף קטן בהרבה מהנהוג כיום – כ-400 פטורים בלבד. באוקטובר 1947, בוועדת הביטחון של מועצת המדינה, אמר בן-גוריון: "יש 400 בחורי ישיבה שהם כולם בגיל צעיר, ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צורך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס".

לאורך כל תקופת שלטונה של מפא"י ידע בן-גוריון לשמר את "הברית ההיסטורית" עם המפלגות הדתיות. ובמונחים של ימינו: הוא מסר לידיהן את השליטה בנושאי דת ומדינה, ובתמורה קיבל תמיכה מלאה, בעיקר בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון. כשפירק בן-גוריון את הזרם האידיאולוגי של תנועת העבודה וההסתדרות בחינוך – זרם העובדים – ואיחד אותו עם הזרם הכללי, הוא אִפשר לזרם הדתי להמשיך לקיים את החינוך הממלכתי-דתי.

בנוסף, הברית שיצר בן-גוריון עם המפלגות הדתיות קבעה כי נישואים וגירושים ייעשו לפי הגישה האורתודוקסית. את ההשלכות של הקביעה הבעייתית הזו אנו חשים היטב עד היום.

את המועצות הדתיות, שהפכו למעשה סניפים של המפד"ל, הסכים בן-גוריון לתקצב במימון ממלכתי, וכך הן תפקדו שנים רבות כבסיס הארגוני והכספי של המפלגה הדתית-לאומית.

לברית הזו היה יתרון נוסף: היא איחדה תחת גג פוליטי רחב את מפלגות הפועלים עם ציבורים דתיים, מסורתיים וחרדים – כמעט כל מגזרי החברה הישראלית – מה שסיפק לגיטימציה לצעדים ולמהלכים פוליטיים ומדיניים מרחיקי לכת בהנהגת מפא"י. הברית הזו שימרה את ההגמוניה של מפא"י (ובהמשך – המערך) לאורך שנותיה הראשונות של המדינה, ולמעשה עד המהפך ב-1977. אף שהחרדים לא היו שותפים לממשלות מפא"י והמערך, השכילו בן-גוריון ולוי אשכול אחריו להגיע להסכמים עם החרדים על תמיכתם בממשלה גם מחוץ לקואליציה, בתמורה להזרמת כספים למוסדות החינוך העצמאי שלהם.

זה היה הכישרון של בן-גוריון: יכולת מיקוד שאפשרה לו לקבוע סדרי עדיפויות, כולל נכונות לשלם מחיר למען מטרות בדרגת חשיבות נמוכה מבחינתו, ובלבד שיושגו המטרות שבדרגת חשיבות גבוהה. בן-גוריון הבין היטב כי פוליטיקה היא בראש ובראשונה אמנות המיקוד.

 

אובדן הברית

למרבה הצער, בהדרגה החלה מפא"י לאבד את בעלי בריתה הדתיים והחרדים. למעשה, במהפך 1977 יותר משהשמאל איבד את המפד"ל – המפד"ל התנתקה מהשמאל. בהשפעת זבולון המר, חנן פורת ויהודה בן-מאיר, המפלגה הדתית-לאומית הלכה והקצינה, יצרה את גוש אמונים והולידה את מפלגות ארץ ישראל השלמה למיניהן, ובכללן הבית היהודי.

מ-1977 שמרה המפד"ל, על גלגוליה, על התנגדות למפלגת העבודה. רק פעם אחת מאז ישבה בממשלה בראשות העבודה – כאשר נבחר אהוד ברק לראש הממשלה, וגם אז פרשה כעבור שנה בלבד בעקבות פסגת קמפ דיוויד.

מי שהשכיל ללכת בדרכו של בן-גוריון היה מנהיג הליכוד מנחם בגין, שהבין היטב את חשיבותו של גוש המפלגות הדתיות-לאומיות והחרדיות, שמנה בין 15 ל-20 מנדטים, ואת משמעות תמיכתו. כך הלכה והתהדקה הברית בין המחנה הדתי-חרדי ובין מחנה הימין. ברית זאת באה לידי ביטוי כבר במשא ומתן הקואליציוני לכינון הממשלה ב-1977, כאשר בגין הסכים להגדיל את מספר הפטורים מגיוס, הרבה מעבר למספר שהקציב בן-גוריון, דבר שהיה חשוב מאוד לחרדים האשכנזים לאור הגידול המשמעותי באוכלוסייתם.

גם הפסקת טיסותיה של אל על בשבת מבטאת את הברית הזאת. אריה האן, ששימש כמזכיר סיעת המפד"ל בכנסת, סיפר לי שלאחר סיום המשא ומתן הקואליציוני עם הסיעות החרדיות פנה חבר הכנסת שלמה לורינץ מאגודת ישראל לבגין ואמר: "יש עוד דבר קטן אחד: נשמח מאוד אם ניתן יהיה להשבית את טיסות אל על בשבת". הוא לא האמין שבגין ייענה לבקשה, אך למרבה ההפתעה השיב בגין: "למה לא? זו חברת תעופה של מדינה יהודית, ומן הראוי שלא תטוס בשבת".

Prime Minister Menachem Begin with MKs Shlomo Lorincz Menachem Porush and Yehuda Meir Abramowicz 1977 Saar Yaacov

ראש הממשלה מנחם בגין יושב עם חברי הכנסת של אגודת ישראל שלמה לורינץ, מנחם פרוש ויהודה מאיר אברמוביץ, 1977

 

הברית בין ש"ס לבין מפלגת העבודה

את הוואקום שנוצר בין מפלגת העבודה לבין ציבור הדתי-חרדי מילאה מפלגת ש"ס, שהפציעה בשנות השמונים בראשותו של הרב עובדיה יוסף, שמאמרו "בדין מסירת שטחים מארץ ישראל במקום פיקוח נפש" עורר הדים נרחבים. המאמר, שהתפרסם על רקע האינתיפאדה הראשונה והמגעים המדיניים, הדגיש אמנם את חשיבותה של מצוַות יישוב ארץ ישראל, אך קבע שאם השאלה המעשית של "שטחים תמורת שלום" תעמוד מול סכנת מלחמה, אזי "צריך לדון בדבר בכובד ראש כראוי, לאחר חוות דעת מוסכמת ממפקדי הצבא ומהמדינאים המומחים בענייני ביטחון", ואם הימנעות מהחזרת השטחים עלולה לגרום למלחמה, אזי "יש להחזיר להם את השטחים, משום שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש".

לש"ס היה פוטנציאל לשמש גשר בין הממסד האשכנזי החילוני לבין הציבור הספרדי המופלה לרעה. בראשות הרשימה הראשונה של ש"ס לכנסת עמד הרב יצחק פרץ, שהיה קיצוני בדעותיו המדיניות, אך הוא לא היה דמות משמעותית במפלגה. לצדו התבלט כבר באותם ימים אריה דרעי, שהיה מתון בדעותיו.

בכנסת ה-11, שכוננה ש-1984, ישבו ש"ס ומפלגת העבודה לראשונה זו לצד זו בממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס. אך טבעי היה שדעותיו המדיניות המתונות של הרב יוסף עוררו תקווה ליצירת ברית חדשה בין דתיים-חרדים לבין מפלגת העבודה; אך התקווה התבדתה בפרשת "התרגיל המסריח".

ועדיין, לא היה זה הפרק האחרון בשיתוף הפעולה בין העבודה לש"ס. המפלגה בראשותו של דרעי הצטרפה לממשלת רבין לאחר ניצחון העבודה בבחירות 1992, לא לפני שהערימה קשיים. יצוין שבימי הקמת ממשלת רבין, גם שולמית אלוני עשתה מעשה והסכימה להצטרף לקואליציה עם ש"ס והצהירה שלמען שלום היא מוכנה ללבוש שטריימל, שכן ראתה בקידום התהליך המדיני מטרה עליונה.

האפיזודות האלה, ב-1984 וב-1992, הוכיחו שגוש השמאל-מרכז אינו יכול להקים ממשלה עם הדתיים והחרדים כל עוד מפלגות המרכז והשמאל אינן משיגות יחד 61 מנדטים ויוצרות גוש חוסם. רק כאשר ברור שהימין והחרדים אינם יכולים להקים ממשלה, יסכימו אנשים כמו דרעי, ומפלגות ימין מתונות, להצטרף לממשלה.

עד כה, חיבור דומה לחיבור שהושג ב-1992 אירע שוב רק בעקבות בחירות 2006, שבהן זכו יחד מפלגות המרכז והשמאל (כולל המפלגות הערביות), ב-70 מנדטים. בנסיבות אלה נוצר לש"ס אינטרס לחבור לגוש השמאל-מרכז, והיא הצטרפה, עם 12 מנדטים, לקואליציה הרחבה ממילא בראשותו של אהוד אולמרט.

George W. Bush Visit to Israel 2008

ביקור הנשיא ג'ורג' וו. בוש במהלך כהונתה של ממשלת אולמרט. בתמונה שר התמ"ת אלי ישי, שר הביטחון אהוד ברק, המשנה לראש הממשלה חיים רמון, ושרת החוץ ציפי לבני

אחת הסיבות לתמיכתי הנחרצת בשיטת הבחירה הישירה הייתה הצורך להתגבר על הקושי של גוש השמאל-מרכז ליצור גוש חוסם. הבחירות הישירות ב-1999 הוכיחו את צדקת גישתי. כאשר אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה הצטרפו החרדים והדתיים לממשלתו – כיוון שהיותו ראש הממשלה כבר היה בבחינת עובדה מוגמרת שאינה תלויה בהם.

לדאבוני, מפלגת העבודה האובדנית עמדה בראש המחנה שפעל לביטול הבחירות הישירות. העבודה הצליחה לגרום לביטול חוק הבחירה הישירה לאחר בחירתו של אריאל שרון לראש הממשלה ב-2001 תוך שיתוף פעולה עם חברי הכנסת מטעם הליכוד, להם היה אינטרס לחזור לשיטת הבחירות הקודמת.

הקואליציה של גוש השמאל-מרכז עם הדתיים והחרדים, שכוננה ביולי 1999, הייתה אפוא חריג שנבע משיטת הבחירות הישירות. אבל אפילו קואליציה זו לא החזיקה מעמד לאורך זמן, וכעבור כחודשיים, בספטמבר 1999, פרשה יהדות התורה מהממשלה בגלל פרשת המַּשְׁחֵן והסעתו בליל שבת.

פרשה זו היא דוגמה מצוינת לקוצר ראות ולהיעדר מיקוד בסדר העדיפויות הפוליטי. ממשלה, שהייתה אמורה להוביל להסכם שלום היסטורי, התפוררה בגלל סכסוך שנבע מהתעקשות שטותית להסיע חלקי טורבינה של חברת החשמל בליל שבת.

כעבור כשנה, ביוני 2000, הייתה זו מרצ שאיבדה את המיקוד, כשפרשה מהממשלה בעקבות המשבר בין שר החינוך יוסי שריד לסגנו מש"ס משולם נהרי, בגלל כספים שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס. כעבור כחודש גם ש"ס פרשה.

הקרע בין מפלגת העבודה לש"ס החל למעשה ב-1993, כאשר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, קבע שהגשת כתב האישום נגד דרעי מחייבת את הרחקתו מן הממשלה (ללא שום דרישה בחוק ובניגוד לתקדים של אהרן אבוחצירא). ה-"תקינות הפוליטית" של ברק דחקה את ש"ס ואת דרעי לברית עם מחנה הימין, שהשלכותיה עלו לנו ביוקר.

Prime Minister Ehud Barak meets with Rabbi Ovadia Yosef Ronen Kedem

ראש הממשלה אהוד ברק נפגש עם הרב עובדיה יוסף, 2000

 

הברית החדשה – נתניהו והמפלגות החרדיות

מי שירש את ז'בוטינסקי, בן-גוריון ובגין, בהבנת החשיבות של הברית עם החרדים, הוא בנימין נתניהו שמאז חזרתו לשלטון ב-2009 מגדיר את הדתיים הלאומיים ואת החרדים כשותפיו הטבעיים.

אמנם, ב-2013 כונן נתניהו ממשלה בלי החרדים, בשל האולטימטום מצד "ברית האחים" בין נפתלי בנט ויאיר לפיד, אך לאורך השנתיים של כהונת ממשלתו עשה כמיטב יכולתו כדי לצרפם לממשלה.

ב-2015 פירק נתניהו את הממשלה והלך לבחירות, לאחר שהחרדים איימו עליו שיאבד אותם. נתניהו הבין את חומרת האיום, התנער מהברית עם בנט ולפיד, ויצר ברית מחודשת עם החרדים שבמסגרתה נכנע לכל דרישותיהם. נתניהו מבין שללא החרדים הוא לא יוכל להוציא לפועל את מדיניותו, שתכליתה שימור הסטטוס קוו, סיפוח שטחים דה-פקטו ושמירה על השלטון. לא נתניהו עוצר אותם מלדרוש ולקבל עוד ועוד אלא הם עצמם: הם חוששים לעורר עליהם את חמתו של הציבור החילוני.

אני יודע שרבים מאמינים לטענתו של נתניהו, שלפיה הקדים את בחירות 2015 בגלל הצעת החוק בנושא העיתון "ישראל היום". זו טענת הבל. הצעת החוק בנוגע ל"ישראל היום" עברה רק בקריאה טרומית, וכל מי שבקיא ולו במעט בהלכות פרלמנטריזם יודע שנתניהו היה יכול לסתום את הגולל על ההצעה באמצעות חבריו בסיעה עוד טרם הגעתה לקריאה ראשונה. עופר שלח, שכיהן אז כיו"ר סיעת יש עתיד, העיד בכמה ראיונות שרצונו של נתניהו לחדש את הברית עם החרדים הוא שגרם לו להקדים את הבחירות ולא "ישראל היום". הברית ההדוקה בין נתניהו לחרדים באה לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות שהתקיימו ב-2020-2019, שבהן הצליח נתניהו לשמור באדיקות על הגוש חרדים-ימין. הוא נשבע להם אמונים, והם נשבעו לו. אין ספק שעובדה זו מנעה מבני גנץ להקים ממשלה ואפשרה לנתניהו להקים את ממשלת הרוטציה עם גנץ, אף על פי שהגוש שבראשו עמד נתניהו לא זכה ב-61 מנדטים.

אגב, גם בנט הבין היטב את חשיבות הברית עם החרדים. אחרי שנתיים (2015-2013), שבהן ניצל עד תום את הברית עם "האח" יאיר לפיד, הוא התעשת והבין את מה שנתניהו הבין לפניו. מ-2015 ואילך, בנט יודע שהדרך להגשמת חזון ארץ ישראל השלמה עוברת בשיתוף פעולה עם החרדים, והיה מוכן לשלם את המחיר הנדרש לשם כך.

Prime Minister Benjamin Netanyahu right meets with Rabbi Ovadia Yosef Amos Ben Gershom

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם הרב עובדיה יוסף, 2011

 

המסקנה המתבקשת

בתחילת 2018 אמר משה גפני כי בעמדותיו המדיניות הוא קרוב למפלגת העבודה יותר מאשר לליכוד, "אבל מאחר שהעבודה תומכת ברפורמים, אני תמיד אהיה עם הליכוד".

לא במקרה חשף גפני, נציג הזרם הליטאי בכנסת, מכתב שכתב הרב אלעזר שך, המנהיג המיתולוגי של זרם זה, לראש הממשלה מנחם בגין ב-1978, שבו נכתב בין השאר: "כדאי שלא לעמוד על ענין ההתנחלויות [...], ויתור שיֵּעשה רק למען השלום, איננו ויתור [...], ואינני מהסס לקבוע שלפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום [...]". הרב שך כתב את המכתב מחשש שרבנים מפעילים לחצים על בגין כדי שיימנע מפינוי חבל ימית.

Rabbi Elazar Shach Letter

המכתב שכתב הרב אלעזר שך לראש הממשלה מנחם בגין ב-1978

מחנה השמאל-מרכז חייב לשנות את הגישה ולהבין שבעלי הברית שלו אינם יכולים להיות ממשיכי המפד"ל והבית היהודי, שכן איתם יתחולל העימות הגדול, בהיותם אנשי ארץ ישראל השלמה. החרדים (ש"ס ויהדות התורה), ובעיקר הפלג הליטאי, הם היחידים שאיתם גוש השמאל-מרכז צריך ויכול לשתף פעולה. על מנהיגי המחנה להבהיר לחרדים שהוא מוכן לחזור לברית ההיסטורית, בשינוי אחד: במקום המפד"ל יהיו החרדים בעלי הברית של גוש השמאל-מרכז. לשם כך צריך להיות מוכנים לשלם את המחיר הכבד ששילם בן-גוריון.

בכל שנותיי בפוליטיקה פעלתי לפי הגישה המצדדת בכריתת ברית עם המפלגות החרדיות והדתיות, גם במחיר ויתורים מרחיקי לכת. באותם ימים גישתי קוממה רבים, ואני משער שגם כיום היא תעורר כלפי ביקורת.

אדגים זאת בסיפור קטן מימי כחבר כנסת. הוזמנתי למסע הרצאות אצל יהודים רפורמים וקונסרבטיבים בארצות הברית. כצפוי, נשאלתי על עמדותיי בנושאי דת ומדינה ומעמד הקהילות הלא אורתודוקסיות. השבתי בגילוי לב בערך כך: יש לי בן שבעוד שנים אחדות אמור להתגייס לצבא, ואינני רוצה שהדור שלו ימשיך להילחם ולהיהרג. לכן, כפוליטיקאי אחתור להשגת ברית עם החרדים, גם במחיר שמירה על הסטטוס קוו בישראל, כיוון שהמטרה הראשונה בסדר העדיפויות שלי היא השגת הסדר מדיני שישמור את ישראל כמדינת יהודים דמוקרטית. מטרה זו חשובה בעיני יותר ממעמדם של הרפורמים והקונסרבטיבים בארץ.

זו אולי מסקנה לא נעימה ולבטח לא קלה לעיכול, אבל זו המסקנה המתבקשת: כדי להיות בשלטון, להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים ולמנוע מישראל להפוך למדינה דו לאומית – לגוש השמאל-מרכז אין ברירה אלא לשתף פעולה עם החרדים ולשלם את מחיר השותפות.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

* המאמר מבוסס על חלקים מהפרק "חרדים לגורלנו" מתוך הספר נגד הרוח מאת חיים רמון

users: חיים רמון

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם