יופיטר בדמות שור לבן חוטף את הנסיכה אירופה, מתוך ציורו של רמברנדט "חטיפתה של אירופה", 1632   מקור: ויקיפדיה
בתמונה יופיטר בדמות שור לבן חוטף את הנסיכה אירופה, מתוך הציור "חטיפתה של אירופה" של רמברנדט, 1632

"כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים... על-פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת". כך פתח אהרן ברק, אז שופט צעיר בבית המשפט העליון, את פסק דינו המכונן בסוגיית ניגודי עניינים (עניין סיעת הליכוד, בג"ץ 531/79).

ברק הוסיף וציטט מפסק דין קודם של השופט צבי ברנזון: "אדם קרוב לעצמו, למשרדו, למחלקתו ולעניניהם, והוא עלול על נקלה להזדהות שלא בכוונה עמהם מבלי שיחוש כלל שהוא נוקט עמדה לא בלתי משוחדת כלפי הגוף שבראשו הוא עומד ולעניינו הוא דואג. כידוע, במקרים כאלה יש למנוע לא רק את הסכנה של אי עשיית צדק, אלא גם את האפשרות שלא ייראה שהצדק נעשה".

בפסק דין חשוב אחר, ציינה שופטת בית המשפט העליון שושנה נתניהו כי "פעולת הרשות הציבורית תוך מצב של ניגוד אינטרסים אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב, שקיומה חייב לא רק להתקיים אלא גם להיראות. חובה זו הינה יסוד מוסד של המינהל התקין" (עניין ישפאר, בג"ץ 35/82).

עד כדי כך חמור החשש מניגוד עניינים, מתוך הבנת הנפש האנושית ונטיותיה, עד שנקבע כי יש להימנע גם מפני מצבים בהם אין ניגוד עניינים בפועל אלא רק חשש להימצאות במצב של ניגוד עניינים. וכך, בהנחיה 1.1555 של היועץ המשפטי לממשלה, נקבע כי "על עובד הציבור להימנע מכל צורת טיפול שהיא בעניין שעלול להעמידו במצב של חשש לניגוד עניינים, וזאת גם מחוץ לדיונים הפורמאליים הנערכים בנושא" (סעיף 28ב.).

במצב של אפשרות לניגוד עניינים אישי (בשונה מניגוד עניינים מוסדי), בית המשפט החמיר במיוחד וקבע שאין צורך בדרגה גבוהה יותר של חשש לניגוד עניינים – כלומר אפשרות ממשית של ניגוד עניינים – כדי ליצור מניעה משפטית, אלא יש להסתפק במבחן "החשש הסביר". על פי מבחן זה "עובד הציבור יהיה מנוע מלדון בנושא שבו יש לו עניין פרטי, אם מתקיים חשש סביר כי ההחלטה תושפע מעניינו הפרטי, וזאת אף אם חשש זה אינו עולה כדי אפשרות ממשית" (עניין מושלב, בג"ץ 3132/92).

כהמשך לגישה הדוגלת בכך שעל עובדי הציבור, ובטח על אלו הקשורים למערכת המשפט שנדרשים לקבל את אמון הציבור, להישמר מכל משמר אפילו ממראית עין של ניגוד עניינים, פרסמה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים ורשמים". באמות המידה נקבע כי על שופטים ורשמים להימנע מלשבת בדין בעניינו של מי שנהג לעבוד עבורם כמתמחה או כעוזר משפטי. אמנם, הקשר בין שופטים לבין המתמחים והעוזרים המשפטיים שלהם אינו קרוב במיוחד בדרך כלל, אולם הצורך למנוע חשש לניגוד עניינים והרצון לשמור על מראית עין הוביל לקביעת אמות מידה נוקשות אלו.

אך דווקא על רקע המלחמה שהכריזו זרועותיה השונות של המערכת המשפטית על ניגודי עניינים, התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, בולטת בחריגותה. מנדלבליט החליט לשבת כיושב ראש ועדת האיתור שדנה במינויו של עוזרו האישי, מקורבו ובן טיפוחיו, ד"ר גיל לימון, לתפקיד משנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט מנהלי-ציבורי, ושלבסוף המליצה עליו מבין כל המועמדים. מדובר בפרשייה שהצליחה לאחד באופן נדיר ימנים ושמאלנים, פרוגרסיביים ושמרנים, עיתונאים, פוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית בביקורת על היועץ המשפטי לממשלה.

Avichai Mandelblit 04

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדבליט

 

מנדלבליט ומינוי לימון

המשנים ליועץ המשפטי לממשלה ממונים על ידי הממשלה שמקבלת מקבלת המלצות מוועדת איתור שבראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה. בוועדת האיתור משתתפים נציב שירות המדינה, משפטן הממונה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, איש אקדמיה הממונה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ומנכ"ל משרד המשפטים. ניתן לראות אפוא כי היועץ המשפטי לממשלה שולט הלכה למעשה בוועדה שהוא עומד בראשה.

במינוי הנוכחי, הוועדה המליצה על לימון ששימש עד עתה כעוזרו האישי של מנדלבליט.

עוד לפני שוועדת האיתור המליצה על לימון, כתב המשפט נטעאל בנדל חשף כי מנדלבליט דן במועמדות של לימון וזאת למרות ש-"מנדלבליט ולימון חברים זה יותר מעשור, ותפקידו הנוכחי של לימון הוא משרת אמון של מנדלבליט" ("הארץ", 25.07).

בנדל ציין נכונה כי בהסדר ניגוד העניינים שעליו חתם עם מינויו, הצהיר מנדלבליט כי "בעניין הקשור ישירות באדם אחר שיש לו זיקה אישית, שעלולה להעמיד אותי במצב של חשש לניגוד עניינים, אתייעץ עם יועמ"ש משרד המשפטים ואפעל בתיאום איתה". ברם, מנדלבליט לא טרח להציג לוועדת האיתור חוות דעת של היועצת המשפטית של משרד המשפטים, לאה רקובר, המתירה לו לדון במינוי לימון. מסתבר שמה שכתוב בהסדר ניגוד העניינים של מנדלבליט לא באמת מחייב את מנדלבליט. על כל פנים, כאשר בנדל פנה ליועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם הוצגה חוות דעת הנדרשת, הלה "סירב לומר אם פנה לקבלת הייעוץ שהתחייב לו".

שלושה ימים לאחר פרסום הכתבה בהארץ, הודיעה רקובר כי אין חשש לניגוד עניינים בכך שמנדלבליט דן במועמדות של מקורבו ועוזרו האישי, גיל לימון, לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ("הארץ", 29.07). מחוות דעתה של רקובר עלה כי מנדלבליט פנה אליה רק לאחר הפרסום בהארץ ובעקבות פנייה של התנועה לאיכות השלטון אליו בנושא. מנדלבליט כנראה שכח שעל פי הנחיה 1.1555 של היועץ המשפטי לממשלה, גם אם מדובר בחשש קלוש לניגוד עניינים, חלה עליו, כמו על כל איש ציבור אחר, חובת גילוי לבעל התפקיד שנקבע מראש לבחינת ניגוד עניינים אפשרי שלו, וזאת לפני תחילת הדיון בעניינו של לימון: "חובת גילוי – במקרים שהחשש לניגוד עניינים הוא מרוחק וקלוש, ניתן למנוע אותו בדרך של גילוי העניין שיש לעובד לגוף או לבעל תפקיד שייקבע לכך מראש, ובמקרים המתאימים בהשתת חובת דיווח לגוף זה על פעולות שנקט המועמד בנושא. ככלל, על הגילוי להיעשות בתחילת ההליך ובטרם תחילת הדיונים והטיפול באותו עניין" (סעיף 28ד.).

אבל רגע, על מה רקובר ביססה את חוות הדעת שלה שלמנדלבליט אין ניגוד עניינים בדיון במועמדות של לימון?

ובכן, רקובר שאלה את מנדלבליט אם הוא מצוי בניגוד עניינים בעניינו של לימון ומנדלבליט אמר לה שלא.

וזה ממשיך ומשתפר. מסתבר שמנדלבליט העלה בישיבת ועדת האיתור את האפשרות התיאורטית של ניגוד עניינים במקרה של לימון, אך שלל את האפשרות הזו – מן הסתם לאחר דיון ארוך בסוגיה בינו לבין עצמו.

Bandel Limon

בסופו של דבר, מבין 11 המועמדים שהגיעו לישורת האחרונה, זכה לימון – באופן מפתיע – בהמלצת ועדת האיתור. לא זאת בלבד, ועדת האיתור העבירה רק את שמו של לימון לאישור הממשלה, מבלי לתת לה כל חלופה שהיא.

ב-8 באוגוסט, הממשלה אישרה פה אחד את מינויו של לימון לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט מנהלי-ציבורי, בלי להתייחס כלל לטענות שהועלו בעניין ניגוד עניינים אפשרי.

 

מנדלבליט וניגוד העניינים

החשיפה של בנדל הדליקה נורה אדומה באשר לכשרות הליך הדיון של ועדת האיתור בעניינו של לימון. התנועה לאיכות השלטון כתבה למנדלבליט ב-27 ביולי כי במידה שהעובדות שצוינו בכתבה של בנדל נכונות "אנו סבורים כי הדברים עלולים להעלות חשש כבד לקיומו של ניגוד עניינים חריף בהליך קבלת ההחלטות".

המכתב של התנועה לאיכות השלטון אמנם הציף פגמים חמורים אך לא חשף את עומק הקשר שבין מנדלבליט ללימון.

לימון מלווה את מנדלבליט בתפקידיו השונים מזה שנים רבות. לימון שירת בפרקליטות הצבאית כאשר מנדלבליט כיהן כפרקליט הצבאי הראשי והשניים אף עבדו שם יחד באופן אינטנסיבי. לימון רצה לצאת לשוק הפרטי ואף סגר עם משרד עורכי הדין היוקרתי הרצוג-פוקס-נאמן אך מנדלבליט שמונה אז למזכיר הממשלה, שכנע אותו להצטרף אליו בתור עוזרו הבכיר. כשמונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט שוב לקח עימו את לימון בתור עוזר בכיר. השניים כתבו מאמרים אקדמיים יחד ולימון אף פרסם מאמר בהארץ בו יצא להגן על פטרונו לאור הביקורת עליו ("הארץ", 19.11.18).

Gil Limon 2015 Prokurator11

ד"ר גיל לימון

על רקע כל האמור לעיל, התשובה שהתקבלה מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים בתגובה למכתב תלונה ששלחתי בנושא בשם התנועה למשילות ודמוקרטיה תמוהה במיוחד: "יסודו של הקשר בין היועץ המשפטי לממשלה לד"ר לימון, הוא מקצועי ולא אישי, והיחסים ביניהם, גם אם ארוכי טווח, נובעים ממקום העבודה".

ברם, אם מנדלבליט לקח את לימון ששירת תחתיו בפרקליטות הצבאית ומינה אותו למשרת אמון כמזכיר ממשלה ואז שוב כמשרת אמון כיועץ משפטי לממשלה, האם – לפחות למראית עין – לא מתקיים גם סוג של קשר אישי בין השניים? בכל אופן, במקרה של לימון ניכר שלא מדובר רק במראית עין של קשר אישי אלא בקשר אישי וחברי. בכיר באגף הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים הגדיר את הקשר בין מנדלבליט ללימון כחברות רבת שנים וסיפר לבנדל כי השניים "יודעים הכל זה על זה, מכירים את המשפחה". מקורב לשניים אמר כי "יחסי עבודה ידידותיים הם לא דבר חריג, אבל כל משרד המשפטים יודע שמערכת היחסים בין לימון ליועמ"ש היא הרבה מעבר לכך".

אבל הקרבה בין מנדלבליט ללימון היא לא סוד כמוס שנחשף רק לאחרונה. בכתבה שפורסמה בגלובס בתחילת 2019, תיאר כתב המשפט חן מענית את גיל לימון בתור "עוזרו הבכיר ואיש אמונו של מנדלבליט" והוסיך כי "לימון הולך עם מנדלבליט דרך ארוכה, עוד מימיו בפרקליטות הצבאית. הוא שימש כעוזרו כשהיה מזכיר הממשלה ונחשב אחד מאנשי סודו של היועמ"ש" ("גלובס", 25.01.2019). בכתבת פרופיל שפורסמה על מנדלבליט בסוף שנת 2016, תיארה העיתונאית רונית ורדי את לימון בתור "האדם הקרוב אליו ביותר במערכת" וידעה לספר כי לימון " היה עתודאי כשמנדלבליט איתר אותו... חייל לויאלי וחרוץ. לימון היה עוזרו בעת שכיהן כפצ"ר, אחר כך עשה תקופת לימודים קצרה בארה"ב. כשחזר, דחה הזמנה להצטרף למשרד היוקרתי הרצוג-פוקס-נאמן, והמשיך עם מנדלבליט לשירות הציבורי" ("ליברל", 12.12.2016).

למרות הקשר הקרוב וארוך השנים ביניהם ועל אף פניית התנועה לאיכות השלטון בנושא, אליה נוספו פנייה של התנועה למשילות ודמוקרטיה (גילוי נאות, אני היועץ המשפטי של התנועה) ופנייה של חבר הכנסת שלמה קרעי, לא נוצר ספק אצל מנדלבליט שמא מתקיימת לכל הפחות מראית עין של ניגוד עניינים בשבתו בראשות הוועדה הדנה במינוי מקורבו לתפקיד הבכיר.

התנהלותו של מנדלבליט עוררה גל של ביקורת עזה מצד עיתונאים, פוליטיקאים ומשפטנים. כך, למשל, עורך הדין גיא בוסי כתב שמי "שרוממות האיסור על ניגוד עניינים בגרונו, ישב בראשות ועדה שממליצה לאחד התפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי על העוזר האישי שלו, שמערכת היחסים האישית ביניהם נמשכת יותר משני עשורים. הדבר בלתי נתפס. הוא היה צריך להדיר את עצמו. מדובר במשאב ציבורי שלא רשום בטאבו על שם ד"ר מנדלבליט ומקורביו" ("מקור ראשון", 05.08). עורך הדין והפרשן המשפטי יובל יועז כתב כי "ללימון לא תהיה זכות מוסרית להטיף לאיש על ניגוד עניינים, מאחר שהוא עצמו מונה תוך ניגוד עניינים. לא שלו עצמו – אלא של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהתעקש לעמוד בראש ועדת האיתור לתפקיד המשנה" ("זמן ישראל", 03.08). עורך הדין נועם לאור, המכהן כמשנה לראש לשכת עורכי הדין, אמר בראיון רדיופוני כי "הדברים הם חמורים, הייתי מגדיר את זה כשערורייה... [היועץ המשפטי לממשלה] לא מוכן להחיל על עצמו את אותם אמות מוסר שהוא קובע לנבחרי ציבור... יש בכירים ביותר בתוך המערכת שפנו אלי... שמזועזעים מהעניין הזה" ("גלי ישראל", 04.08). אבל גם הביקורת הציבורית הנוקבת לא הזיזה את מנדלבליט מהחלטתו הנחושה לקדם את עוזרו האישי.

 

מה שמותר ליופיטר

חשוב לזכור שגם בהנחה שהיועץ המשפטי לממשלה חסין בפני רגשות אנושיים לאדם שעבד איתו כה צמוד במשך שנים ארוכות ושלא מתקיים ניגוד עניינים בפועל, הרי הפסיקה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה דורשים להימנע גם מחשש לניגוד עניינים ואפילו ממראית עין של ניגוד עניינים. מסתמא אפוא שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל משרתי הציבור – אבל לא את היועץ המשפטי לממשלה.

למרבה הפלצות, או השעשוע, אחד מתפקידיו העיקריים של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט מנהלי-ציבורי הוא העיסוק בטוהר המידות בקרב משרתי הציבור, ובייחוד ניגוד עניינים בקרב עובדי מדינה ונבחרי ציבור. כנראה שמנדלבליט החמיץ את האירוניה בכך שהוא ממנה בניגוד עניינים את מי שאמור לפקח על סוגיית ניגוד העניינים בשירות הציבורי. ושוב אנו למדים שמה שמותר ליופיטר אסור לשור. ומה עם שלטון החוק אתם שואלים? ובכן, שלטון החוק נרמס דווקא על ידי מי שמונה לשמור עליו, הערכים הבסיסיים ביותר של השרות הציבורי נגרסים לאבק, בכירי המערכת ממנים את מקורביהם שבתורם ימנו את מקורביהם, ועולם כמנהגו נוהג.

עורך דין זאב לב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה

users: זאב לב

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם