אבישי בן חיים ותיאוריית "ישראל השנייה"

מלים רבות נאמרו ונכתבו על ד"ר אבישי בן חיים ועל תיאוריית "ישראל השנייה" אותה הוא מקדם. למרות שבדומה לרבים אחרים גם אני מתעתד לבקר את התיאוריה של בן חיים ואת המתודולוגיה שבסיסה, אני רוצה דווקא לפתוח בדברי שבח. מבחינה דסקריפטיבית, התיאוריה של בן חיים המשיגה בצורה ברורה ואפקטיבית קו שבר אידיאולוגי-סוציולוגי-תרבותי שאכן קיים בחברה הישראלית.

אולם, מבחינה מהותית ומתודולוגית, בן חיים יצר תיאוריה שמבוססת על טיעונים מעגליים ושאינה ניתנת להפרכה. יתר על כן, בן חיים לא באמת מתמודד עם הביקורת הנמתחת על תיאוריית ישראל השנייה, והלכה למעשה לא ניתן לקיים מולו דיון ענייני ורציני אודות תקפותה.

תיאוריית "ישראל השנייה"

כהכללה, התיאוריה של בן חיים מציגה ניתוח דיכוטומי, לפיו "ישראל הראשונה"' מייצגת הגמוניה, אשכנזית ברובה, בעוד "ישראל השנייה" מייצגת אוכלוסייה, מזרחית ברובה, המדוכאת על ידי ההגמוניה.

התייחסויות לתיאוריית ישראל השנייה מופיעות בכמעט כל אמירה פומבית של בן חיים. כך, למשל, בתגובה טיפוסית בטוויטר, בן חיים קובע שלצד המורשת של מנחם בגין המדגישה את החובה להימנע ממלחמת אחים, מנהיג הליכוד המנוח הנחיל את הצורך "לבקר את ישראל הראשונה ואת העוולות שהיא עושה ואת הצביעות שלה ולא לשתוק לה כשהיא דורכת על 'בני עדות המזרח שלנו'".

בן חיים אף סבור שהעצמת פוליטיקת הזהויות תתרום לפיוס לאומי אותו הוא מתיימר לקדם. היות שישראל השנייה מעדיפה את הזהות הלאומית והיהודית על פני הזהות העדתית והמעמדית, דווקא החלשת "ההגמוניה" וקידום תיאוריית ישראל השנייה "מקדמת פיוס לאומי ואחדות".

הנחת המבוקש

לא מן הנמנע שההיתלות של בן חיים ביומרה כה גדולה היא העומדת בשורש כשליו המתודולוגיים. נחישותו להוכיח את יחסי הכוח הדכאניים המקשים על השגת פיוס לאומי גורמת לבן חיים לפרש התפתחויות סותרות באופן זהה. פועל יוצא, בן חיים בונה תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה אלא רק לאישוש.

כך, למשל, כאשר פוליטיקאים ממוצא מזרחי כמו גבי אשכנזי, אורלי לוי-אבקסיס ועמיר פרץ תומכים בהצטרפות לקואליציה בראשות בנימין נתניהו, הרי שהדבר מוכיח את התיאוריה וזו "ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה!". עם זאת, כאשר פוליטיקאי חצי מזרחי כמו גדעון סער מקים מפלגה הקוראת להחליף את נתניהו – מפלגה אותה הוא מקים בצוותא עם פוליטיקאית מזרחית כמו ד"ר יפעת שאשא-ביטון– אז הוא מריונטה המופעלת על ידי "החזית הלבנה ההגמונית".

באופן דומה, בן חיים מעלה על נס את העובדה שהליכוד והמפלגות האחרות התומכות בנתניהו לראשות הממשלה זוכות לשיעורי תמיכה גבוהים ביישובים בפריפריה, ולמעשה טוען שנתונים אלו מהווים הוכחה נוספת לתקפות התיאוריה שלו. עם זאת, ירידה בשיעורי התמיכה בנתניהו ב-"ערי הליכוד" תפורש על ידו כעדות נוספת לאפקטיביות של "רצח אופי אכזרי" שעושה האליטה ההגמונית לנתניהו, וגם זה כאמור מוכיח את התיאוריה.

אבל אם פוליטיקאים מזרחיים שתומכים בנתניהו וגם פוליטיקאים מזרחיים שמתנגדים לנתניהו מעידים על דיכוי ישראל השנייה בידי ישראל הראשונה, איזה ערך יש לציון מזרחיותם? ואם שיעורי התמיכה הגבוהים בליכוד בפריפריה וגם ירידה בשיעורי תמיכה אלו מבססים את תקפות התיאוריה, מדוע לדבר מלכתחילה על נתוני הצבעה?

דוגמאות אלו מעידות על כך שהניתוח של בן חיים לוקה בכשל הלוגי של "הנחת המבוקש". כלומר, טיעוניו מניחים מראש את נכונות המסקנה במקום לנסות ולבסס אותה. הואיל וישנן דוגמאות רבות נוספות לטיעוני הנחת המבוקש בדבריו, ניכר כי בן חיים מפרש כל אירוע כביסוס לתקפות התיאוריה – ולא משנה בכלל מה התרחש באותו אירוע.

הבלתי ניתן להפרכה

כשל נוסף בתיאוריה של בן חיים מצוי בדרך בה הוא מנתח את המציאות דרך פריזמה סטטית ונוכחת תמיד של מדכאים ומדוכאים. אפשר ואף רצוי לבחון יחסי כוח בין קבוצות שונות, אך הגדרה דוגמטית ובלתי משתנה של יחסי כוח עלולה להוביל לפרשנות מוטעה שתתקף בתורה הנחות יסוד מוטעות נוספות.

כך, למשל, בן חיים כמעט ולא משקלל בתוך התיאוריה שלו את השינויים שמתרחשים בחברה הישראלית כגון טשטוש המרכיב העדתי עקב הגידול בנישואים הבין עדתיים בתוך החברה היהודית-ישראלית או צמצום הפערים הכלכליים בין מזרחים לאשכנזים.

האוכלוסייה אותה מגדיר בן חיים בתור ישראל השנייה מחזיקה כיום מוקדי כוח פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים בחברה הישראלית. העדרן של התייחסויות רציניות להיבטים דינמיים בחברה הישראלית בניתוחיו של בן חיים מחזקת את התחושה שהוא בוחר להתעלם מעובדות שאינן מתיישבות עם התיאוריה העדתית-מעמדית אותה הוא מקדם.

בן חיים לא נותן תימוכין מספקים מדוע יש לקבל את בחירותיה הפוליטיות של ישראל השנייה – למשל "בחירתה" בנתניהו כנציגה – כבחירות רצויות א-אפריורית עבור החברה הישראלית בכללותה. כך, למשל, בן חיים טוען שנתניהו הוא סמל לאומי אשר פגיעה פוליטית בו משולה לפגיעה בסנטימנט דתי ולאומי. ברם, דיון דמוקרטי ער מביא בהכרח להתנגשות בין תפיסות שונות ולפגיעה בסנטימנטים של ציבורים אלו ואחרים. גם אם נתניהו מהווה סמל עבור רבים, אין הדבר מחייב אחרים לקבל סמליות זו, ואין לפרש את דחיית הסמל כתחושות של שנאה כלפי ציבור שלם. כשם שדבקות בנתניהו אינה זהה לשנאת ישראל הראשונה כך גם התנגדות לנתניהו אינה זהה לשנאת ישראל השנייה.

בן חיים מוסיף וטוען כי הדרך שבה נפתלי בנט ויאיר לפיד משתפים מזרחים בממשלה החדשה "מנציחה את הדיכוי ואת יחסי הכוח". את בנט ולפיד מדמה בן חיים למדריכים הקיבוצניקים בסרט סאלח שבתי הבוחרים אילו מזרחים לקחת להכשרה בקיבוץ. אולם, בן חיים שוכח שאותם בנט ולפיד מנהלים יחסי כוח דומים אל מול החברים האשכנזים במפלגותיהם. בהחלט ניתן לבקר את המחסור בהליך דמוקרטי ביש עתיד וימינה (מחסור האופייני גם למפלגות נוספות), אבל לקשר אותו ליחסי כוח עדתיים-מעמדיים היסטוריים? זו כבר קפיצה לוגית חסרת ביסוס לחלוטין.

נוכחותם של נציגים מזרחיים ביש עתיד ובימינה, ואף מינוים לתפקידים בכירים, אינה משנה דבר מבחינת בן חיים ואינה משפיעה כהוא זה על הדרך בה הוא מתאר את יחסי הכוח הדכאניים-עדתיים שמפלגות אלה מייצגות לשיטתו. במובן מסוים, ניתן אף לראות דימיון בין התיאוריה של בן חיים לדרך בה מוצגות תיאוריות גזענות מערכתית (systemic racism) בארצות הברית. ודוק, הגזענות "הלבנה" קיימת בחברה באופן בלתי משתנה, גם אם ניתן למצוא עדויות לכך שהיא דווקא קטנה. וכך, ייצוג של מזרחים במפלגות המזוהות כאשכנזיות הוא בעצם שחזור מחדש של יחסי כוח דכאניים מוקדמים ולא עדות, חלילה, להיותה של הפוליטיקה הישראלית מגוונת עדתית יותר מאשר בניתוח של בן חיים.

הגמון שאינו מודע להגמוניותו

תיאוריית ישראל השנייה קודמה על ידי בן חיים במשך שנים ארוכות. כיום, תיאוריה זו תופסת מקום מרכזי בשיח הפוליטי בישראל. ברם, הקביעה שהחלוקה החברתית-פוליטית בישראל מייצגת דיכוי קבוע של קבוצה מסוימת הפכה את בן חיים למעין הגמון אינטלקטואלי שאינו מודע להגמוניותו. בן חיים אולי לא אומר זאת במפורש, אך ניכר כי בעיניו ישנן רק שתי תגובות אפשריות לתיאוריה שלו: קבלה מוחלטת או הצטרפות לדיכוי. ניתן לראות זאת, למשל, בעימות האחרון בינו לבין אמנון לוי, עמיתו בערוץ 13. לוי, ששותף להנחת היסוד של בן חיים על הצורך במאבק מזרחי למען ישראל השנייה, טען שאין לכרוך מאבק זה במאבק למען הישרדותו הפוליטית והמשפטית של בנימין נתניהו. לוי גם מתח ביקורת על המתודולוגיה של בן חיים והאשים אותו בחוסר יושר אינטלקטואלי. בן חיים לא נשאר חייב וקבע שלוי בחר להצטרף לקלאסיקה של הדיכוי. בן חיים הוסיף וציין כי "בעולם הגון ושוויוני, אמנון לוי היה מזמין אותי לריאיון ומחמיא לי על התגשמות התחזית ההיסטורית, ושואל אם כבר התקשרו מפרס סוקולוב או איזה פרס אחר שההגמוניה מחלקת למי שממושמעים לה או משרתים אותה”. מוצגת פה דילמה עגומה – או העלאה על נס של תיאוריית ישראל השנייה בגרסתו של בן חיים, או שירת של ההגמוניה הדכאנית.

במובן זה – ובמובנים אחרים שנסקרו במאמר – בן חיים עושה לעצמו חיים קלים. על אף שהוא מגלה נכונות להקשיב לביקורת של הקולגות שלו ושל הציבור הרחב, למעשה בן חיים מציב את התיאוריה שלו מעל ביקורת. ואם כל התפתחות במציאות בן חיים מפרש כהוכחה לאותו דבר בדיוק, האם ניתן בכלל לנהל דיון ענייני על תיאוריית ישראל השנייה ועל מידת תקפותה?

יובל בנשלום הוא מנחה קבוצות ובוגר התכנית המשולבת לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה עברית

הערת מערכת: להלן תגובה שכתב ד"ר אבישי בן חיים למאמר של יובל בנשלום

בסופו של דבר צריך כל אדם לבחון האם הביקורת החשובה של יובל בנשלום, סותרת איזו מבין המגמות שעליהן הצביעה תיאוריית "ישראל השנייה": מהתחזית שגורמים בקרב נסיכי הליכוד וכדומה ובאליטה הציונית דתית יעברו מחנה – תחזית שנשמעה מדומיינת כאשר הצגתי אותה ומתגשמת היום ב-"ממשלת גוש השינוי", המשך בטענת הקרימינליזציה למאבקים מזרחיים, המשך בטענה לשימוש באלימות לגלית מאז מהפך 77 וכולי וכולי.

האם הטענות המועלות בביקורת הזו שוללות ולו אחד מעמודי היסוד של תיאוריית ישראל השנייה?

נדמה שהתשובה היא לא.

בפוסט שפרסמתי השבוע בפייסבוק על נתוני האלימות הלגלית, ציינתי הערה שלעניות דעתי היא חשובה לדיון הציבורי בארץ שהפך למתמטי: למעוניינים ללמוד ולהבין את הנושא מומלץ להשתחרר מתבניות של חשיבה מתמטית ולהבין שאנו מחפשים לזהות מגמה היסטורית-חברתית. מגמה. מובן מאליו שבתוך מגמה מעין זו מחויב שיהיו גם מופעים סותרים, אחרת היא לא הייתה מגמה.

מאפלטון למדנו על יתרונה של החקירה הפילוסופית-היסטורית על פני החקירה המדעית-מתמטית. זאת בעיקר בגלל היתרון של חשיבה דיאלקטית. בכל בחינה של מגמה היסטורית, בוודאי בתחום אמונות ודעות, נמצא גם מופעים סותרים כמובן, אך עדיין צריך לזהות את המגמה.

מגמה.

האם המאמר הזה סותר ולו מגמה אחת עליה הצבעתי?

לזכותו של הכותב ייאמר שהוא מביא את הבסיס לתפיסת ישראל השנייה: העובדה שהיא לאומית לפני הכול, ומעדיפה את היסוד הזהותי ואת האינטרס הלאומי והיהודי על פי האינטרס העדתי והמעמדי.

אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות 13 לענייני חרדים, ד"ר למחשבת ישראל, חוקר של החברה החרדית