רקוויאם לישראל הראשונה – האלבום "דור" של חנן יובל ואהוד מנור

בתמונה כרזת הופעה של חנן יובל עם שירי האלבום "דור" מתוך אוסף עיריית תל אביב

שני גברים באמצע החיים, ילידי הארץ בני ההתיישבות העובדת, מוצאים עצמם במשבר אי אז בשנת 1985. הם חשים אכזבה מהכיוון שאליו פונה המדינה, בה בעת כשהם מתחילים את החצי השני של חייהם. השניים מייחלים לשינוי אותו יביא הדור הבא, ואף מתחילים לזהות את ראשית השינוי. כך נולד תקליט הקונספט הציוני של חנן יובל ואהוד מנור – "דור", רגע לפני דעיכתו הסופית של עידן.

ישראל של אמצע שנות השמונים. בנוף הפוליטי, החברתי והתרבותי קשה היה לראות באופק את התמורות האדירות העתידות לבוא. "המערך" היה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, מפלגת ש"ס היתה בחיתוליה והציונות הדתית עדיין נתפסה כבת ברית נאמנה ופסיבית למדי של "מפא"י ההיסטורית". איש לא שיער כי למעלה ממיליון מהגרים מברית המועצות עתידים להגיע לארץ, עם תפיסות עולם וזהות כה שונות מאלו של דור המייסדים. לבטח קשה היה לחזות שאמנים מהז'אנר הים תיכוני ישלטו בעתיד ביד רמה בסצנת התרבות הפופולרית והממסדית.

מנור ויובל מזהים רוח של שינוי שמעוררת בקרבם תקווה לצד חרדה. מה טיבן של התמורות המתקרבות? לאן מועדות פניה של המדינה והציונות? במישור האישי חודרת ההכרה של אובדן הנעורים וראשית ההזדקנות, ושאלות על משמעות החיים מתחילות לקנן. את אשר על ליבם מתעלים השניים ליצירת תקליט, שמטבע הדברים משקף את נקודת מבטה של "ישראל הראשונה". מנור מבנימינה כתב את מילות השירים, חנן יובל מקיבוץ משמרות ופרדס חנה הלחין ושר.

שם האלבום, "דור", מקפל בתוכו התייחסויות רגשיות של מנור ויובל לשלושה דורות: הערכה לדור האבות החלוצי, אכזבה ואשמה לגבי דורם הם, ותקווה גדולה לקראת "הדור הבא" – הדור של בניהם. עטיפת האלבום מעבירה באופן מרומז ופיוטי מסר זה. אב ובנו ישובים בגבם אל המצלמה, נטועים בתוך נוף ארץ ישראלי בתולי, ומביטים אל האופק. האב מחבק את בנו וכמו אומר לו "אתה תשלים בדרכך את שאנחנו לא הצלחנו".

המשפט הפותח את הרצועה הראשונה באלבום – שיר הנושא "דור" – כולל מטאפורה סוריאליסטית, אלתרמנית משהו. מנור מתאר את הדור הבא ישן בחדר הסמוך והוא שומע את נשימתו. יודעי ח"ן יבינו את כפל המשמעות, שכן שם בנו של יובל הוא דור. הילד הישן בחדר הסמוך מייצג באופן קולקטיבי את הדור הבא שמנור ויובל תולים בו תקוות גדולות, ובעיקר שלא יחזור על טעויות הדור שלהם. בדומה ל-"אין לי ארץ אחרת" של מנור, גם השיר "דור" נכתב בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. הטעות הגדולה ביותר עליה רומז מנור בשיר זה, כמו גם בשירים אחרים באלבום ("עד מתי"), היא המשך ההתבוססות בשדות הקטל במקום להגשים את השלב האחרון של הציונות – השלום.

מקוריות השיר הזה טמונה בעיקר בכך שהוא איננו מונולוג נדוש של אב "זקן וחכם" לבנו, בסגנון Father and Son של קט סטיבנס. האב לא מטיף לבן ומבקש שילמד מניסיון החיים שלו, אלא להיפך. שבע אכזבות מדורו שלו, האב מכריז "אני טעיתי, הוא יצדק", ומצווה על בנו "אל תשתוק – עמוד מולי / אל תסמוך על הדור שלי!".

המשבר של מנור ויובל ביחס לדורם מתבטא בתחושת אשם גדולה על כי לא המשיכו את מפעל האבות מבחינה אידיאולוגית ולא רק בעניין השלום. ב-"עצי זהב", השיר השני באלבום, הבן מתאר נטיעת פרדס לצד אביו בהיותו ילד ואת החלטתו לעקור את הפרדס בבגרותו. הבן מבקש מחילה מהאב. השיר רומז למשבר הכלכלי שהחל לפקוד את הקיבוצים באותם שנים. ניתן לראות בו מעין נבואה להפרטתם המואצת של הקיבוצים, ובמובן הרחב יותר – לוויתור על האידיאלים של הסוציאליזם הציוני לטובת שטחי נדל"ן ורווח כלכלי. החריזה היא "מנורית" טיפוסית – פשוטה, נאיבית, כמעט ילדותית, אך בכל זאת נוגעת ללב: "עצי זהב, עצי זהב / הכל, הכל לשווא / היה היה אבל עכשיו / בן ממרה פי אב".

תחושת האשם של דור הבנים מתבטאת גם בשיר "מה נשמע בבית", שבו מנור חוזר לימי בנימינה של ילדותו. לכאורה זהו שיר קלאסי של "משבר אמצע החיים". שיר געגועים נוסטלגי, קולאז' זכרונות של הווי חברתי וחקלאי שאבד: בנות ובנים "על הגדר", גשם ראשון, גבעת הפרגים, ו-"אבא צוחק ממרומי עגלה / עמוסת חמציצים ושקי תערובת". אלא שהחלק השלישי של השיר חושף שוב רחשי לב של הכאה על חטא: המעבר מאורח חיים חברתי ואידיאלסיטי לטובת חיי העיר האינדיבידואליסטים ("הספינה הטובעת"), מתוך העדפת אינטרסים אישיים.

מבוכה וחרדה הן התחושות שעולות מ-"סוף מסע", השיר החזק ביותר באלבום. כל שורה בו נושאת כפל משמעות שכן התיאור הפרטי כל כך של התמורות בחיים האישיים מתייחס בד בבד גם לשינויים שעברו על ארץ ישראל. "חלום כה טוב" שהוחלף ב-"צל קרוב", השאננות של "ארץ הילדות" לעומת אותה "טעות", והתקוות הגבוהות שהומרו באובדן דרך.

דומה כי על מנת להתמודד עם תחושת הבגידה במורשת האבות, מנור ויובל כוללים באלבומם שני שירים "ציונים" במיוחד. האחד, "חברים רחוקים", הוא שיר דידקטי שבימינו ודאי אבד עליו הכלח, ובו "גומלת ההחלטה" בלבו של מנור "להחזיר הביתה" את חבריו שירדו מן הארץ לאמריקה. לעומת זאת, השיר השני, "יליד הארץ", הוא מבין שיריו הקלאסיים של מנור אשר כבר קודם לאלבום היה מוכר בלחנו ובביצועו של מישה סגל. שיר זה, הכולל 12 שורות קצרות, הוא תפילת הודיה של מנור להוריו על שעזבו את ארצות מולדתם לטובת ארץ ישראל ובכך עשו עימו חסד. הוא זכה להיוולד "בארץ אל / בצל כרמל / ליד הנחל". מכל שיריו, מילות השיר הזה חקוקות על גב המצבה שעל קברו של מנור (על הקבר עצמו חקוקות מילות השיר "אין לי ארץ אחרת").

על אף המשבר, מנור ויובל אופטימיים. הם מקווים, כאמור, כי הכיוון השגוי אליו פנה דורם אינו סימן לבאות. הם רואים בבניהם כמי שיצליחו לתקן את המעוות, להגשים ולהשלים את החלום הציוני בדרכם הם. ומהי אותה דרך? רמז לתשובה ניתן לראות בשיר "ים תיכוני" שעל פניו לא לגמרי ברורה זיקתו לרוח האלבום. שיר זה, בעיבוד עם ניחוח מזרחי, הוא הצהרת זהות שאינה משתמעת לשני פנים. הוא רומז על הכיוון אליו תפנה ישראל במאה ה-21: במוסיקה, בתרבות, בפוליטיקה. בעוד שירי האלבום מתייחסים ברובם לאכזבה מאי השגת השלום ורומזים על ראשית ירידתה של "ישראל הראשונה", השיר "ים תיכוני" כמו מציע את האלטרנטיבה של השתלבות במרחב מבלי לוותר על הרעיון הציוני.

ואכן, מנור, שעוד הספיק לראות כיצד "המהפיכה המזרחית" בתחום המוסיקה הפופולרית קורמת עור וגידים, השכיל להשתלב בה. דוגמא בולטת היא הלהיט שכתב לשרית חדד, ללחנו של שמעון בוסקילה, "הייתי בגן עדן". חנן יובל השתלב בפרויקטים הקשורים ב-"ישראל השנייה" עוד בראשית שנות השמונים. כך, למשל, התקליט "הקוסקוס והסרפן" ועבודתו המוסיקלית עם אסירים מכלא באר שבע (פרויקט שממנו נודע בעיקר השיר "פסוליה" שהלחין). יובל המשיך והמציא עצמו מחדש גם לנוכח תמורות אחרות בחברה הישראלית. הוא פתח בסדרת הופעות משותפות עם אברהם פריד, גדול הזמרים החסידיים. פריד גם חידש את שירו של יובל "שהשמש תעבור עלי" והפך אותו ללהיט במגזר החרדי.

מכל מקום, לא בטוח שישראל 2020 היא הילד אליו פיללו מנור ויובל. ירידתם של נציגי "ישראל הראשונה" לטובת ייצוג גובר והולך של קבוצות אוכלוסיה אחרות בפוליטיקה, בתרבות ובתקשורת, לא בהכרח קידמה את השלום. התפתחות זו אף הרחיבה והעמיקה את השסעים החברתיים, עניין שהטריד במיוחד את מנור ויובל. בימים אלו של משבר בשמאל הציוני, של "עליהום" מכל עבר על "מפא"י ההיסטורית" ועל הקיבוצים, ושל היעלמותה המסתמנת של מפלגת העבודה מהמפה הפוליטית, מקבל האלבום התמים הזה מימד נוסף – של מסמך היסטורי, או יד זיכרון.