יאיר רוזנבלום – היצירה כראי לנפש האמן

החודש ימלאו 24 שנים ללכתו בטרם עת של המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (1996-1944), מי שעיצב את צלמן ודמותן של הלהקות הצבאיות בתור הזהב של "בין המלחמות" (1973-1967). רוזנבלום נחשב בעיני רבים לאישיות מחוספסת, נוקשה, ואולי אף שמרנית. אלא שפועלו כמנהל הלהקות הצבאיות ויצירותיו המוסיקליות מצביעות על ההפך הגמור מתדמית זו – יוצר רגיש, מורכב ומהפכן. מי שגמישותו המחשבתית הביאה להכנסתן של גיטרות דיסטורשן ללהקות הצבאיות, מי שהוציא תחת ידיו מלודיות מרטיטות לב ומי שהרחיב את גבולות לחניו לכיווונים מקוריים ומפתיעים.

בול לזכרו של יאיר רוזנבלום

על מנת להעריך את כברת הדרך שעשה רוזנבלום במהלך שנות יצירתו הענפות יש לחזור לראשית הקריירה שלו. רוזנבלום החל את דרכו כאקורדיוניסט של להקת הנח"ל בראשית שנות השישים. השיר הראשון שהלחין, למילותיו של יוסי גמזו, נקרא "חופשה רבע שנתית". לחן זה שיקף במידה רבה את המסורת המוסיקלית של הלהקות הצבאיות כפי שרווחה מאז ימי הצ'יזבטרון והפלמ"ח: אינטונציית שירה רוסית בליווי אקורדיון קופצני.

"חופשה רבע שנתית" – להקת הנח"ל (1965)

אלא שאך חמש שנים לאחר מכן כבר היה אותו רוזנבלום אחראי לעיבוד הרוק המתקדם של "שיר לשלום", בביצועה של להקת הנח"ל. תמורה זו הייתה, במידה לא מבוטלת, תוצאה של אדוות "הנצחון הגדול" של מלחמת ששת הימים, אשר נתנו אותותיהן גם בתחום המוסיקה הפופולרית. תחושת ה-"יציאה מהמצור" שחשו ישראלים רבים ושגובתה בגלי אהדה בעולם לישראל הצעירה, הביאו עימם פתיחות פיזית ותרבותית כלפי העולם הגדול. ואמנם, לקראת סוף שנות השישים יותר ויותר אמנים בארץ החלו לאמץ סממנים רוקיסטים ביצירתם בהשפעת אמנים מחו"ל.

מכל מקום, איש לא שיווה בנפשו שמי שסימלו את לב ליבה של המוסיקה הממסדית באותם ימים – הלהקות הצבאיות – יאמצו סגנון רוקיסטי בתוכניותיהן המוזיקליות. במהלך שנות השישים, סוגת הרוק כמעט ולא זכתה להכרה ממסדית. היא הייתה מזוהה בעיקר עם תת-התרבות של "מועדוני הפושטקים" ברמלה וברחוב המסגר בתל אביב. במקומות אלה הופיעו מדי ערב עשרות "להקות קצב", שחבריהן ניסו לחקות, לעתים באנגלית קלוקלת, את הכוכבים מאמריקה ומאנגליה.

רוזנבלום עיבד מחדש את כל השירים בסרט "הלהקה", שרובם גם הולחנו על ידו

כך או כך, יאיר רוזנבלום גמר אומר להפיק את "שיר לשלום" בהשפעת המחזמר הפציפיסטי "שיער" אליו התוודע באנגליה. הוא "נדלק" על ריף הגיטרות ה-"ג'ימי הנדרקסי" שאילתר חייל צעיר בלהקתו בשם דני סנדרסון ומשם המשיך להלחין ולעבד את הטקסט האמיץ והפרובוקטיבי של יעקב (יענקל'ה) רוטבליט. רוזנבלום עיבד את השיר תוך נאמנות למקור האמריקאי, וכלל בו מהלכי בס ותופים וכן אופן שירה חדשניים שטרם נשמעו כמותם בלהקות הצבאיות.

בעקבות עיבוד מהפכני זה, זנחו הלהקות הצבאיות, כמעט באחת, את שאריות המורשת ה-"רוסית" לטובת הגיטרות החשמליות. בהתחשב בהבנייה התרבותית שספג רוזנבלום בארץ ישראל של שנות החמישים ובחוגים הממסדיים שבתוכם פעל – מהלך זה מבטא יותר מכל את הרוח הליברלית ופורצת הדרך באישיותו.

"שיר לשלום" – להקת הנח"ל (1969)

היבט נוסף באישיותו המורכבת של רוזנבלום מתגלה באופי המנגינות שחיבר. פעמים רבות עמדו לחניו ועיבודיו בניגוד גמור לתדמיתו הקשוחה ובעיקר לרוח התפקיד שנשא – "טכנוקרט" מוסיקלי בגוף צבאי. אמת אמנם כי כמה מלחניו היו מעין הימנונים צבאיים שתאמו את הטקסטים המגוייסים, שנועדו לפאר את יחידות צה"ל השונות ולהניע צעירים לשאוף לשרת בהן. מבין אלו ניתן למנות את "גבעת התחמושת", "שירו של צנחן" (שייפתח עלי), "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "אנשי הצפרדע", "בוא (אלינו) לים", "תמיד עולה המנגינה".

אולם, חלק גדול משיריו כלל בלדות שקטות יותר שמתאפיינות במלודיה נוגה, ענוגה ומינורית במיוחד. בחלקם הגדול נכתבו לחנים אלה לליריקה העוסקת בנושאים אוניברסלים כמו אהבה: "בתוך", "שיר של יום חולין", "להיות לבד", "מיקה שלי", "בלילה על הדשא", "גשם אחרון". בשירים אלו בולט במיוחד סוג של דיסוננס שכן הטקסט והלחנים העדינים עומדים בסתירה לזהות הזמרים ששרים אותם; חיילים במדים, או כאלו שהיו בעבר חיילים תחת פיקודו – במלוא מובן המילה – של רוזנבלום.

"בתוך". דפנה ארמוני וצוות הווי חיל האויר בפסטיבל הזמר (1977)

במקרים אחרים, בהם תפר רוזנבלום מלודיה ענוגה לטקסטים פרטיקולריים מיליטריסטים – תחושת הדיסוננס מקבלת מימד חתרני. זה המקרה, למשל, ב-"מוכרחים להמשיך לנגן". טקסט שכתב לא אחר מסגן אלוף עודד פלדמן, "ראש ענף תרבות וחינוך בחיל האויר", על בסיס נאומו של מפקד החיל, בני פלד, לאחר המכה הקשה שספג החיל במלחמת יום הכיפורים.

מוכרחים להמשיך לנגן – להקת חיל האוויר (1975) (ערך: רמי סמו)

ההיבט השלישי במורכבותו של רוזנבלום משתקף בהתפתחות המקורית בלחניו. ממבנה מקובל של בית-פזמון ליצירות "אֶפִּיּוֹת" הכוללות מעברים מפתיעים בין מגוון תימות, מקצבים ועיבודים מוסיקליים. הניצנים הראשונים להתפתחות זו ניכרים כבר בלחנו לשיר "מי היה החולם", בביצוע להקת הנח"ל משנת 1972. מילות השיר הזה נכתבו על ידי עלי מוהר בהשראת הסיפור על אליס בארץ הפלאות. רוזנבלום יצר עיבוד פסיכדלי וססגוני הכולל קפיצות לולייניות בין אוקטבות, שכמו נועדו להמחיש את מעברה של אליס בין עולמות ומצבי תודעה שונים.

"מי היה החולם" – להקת הנח"ל (1972) (ערך: אמיר מזור)

ציון דרך נוסף במגמה זו הרווחת יותר ביצירתו (הפחות מוכרת) של רוזנבלום משנות השמונים הוא השיר "בודדים אומרים" פרי עטו של המשורר אברהם בן יצחק. כאן לראשונה התייחס רוזנבלום בעיבודו גם למוטיבים יהודים שבטקסט, כיוון אותו ייפתח בהמשך.

"בודדים אומרים" – נורית גלרון (1980)

לקראת סוף ימיו שיכלל רוזנבלום את מורכבות יצירתו לכדי שיא חדש, בלחנו המופתי לפיוט "ונתנה תוקף". המעבר התכוף בין סגנונות שונים, לצד שילוב מוטיבים מתפילות אשכנז וספרד, נתפרו ביד אמן ככסות לטקסט העתיק. "ונתנה תוקף" מקושר אסוציאטיבית לא רק ליום הכיפורים, אלא גם למחברו (לכאורה) ר' אמנון ממגנצא, מי שלפי האגדה מת על קידוש השם במהלך המאה ה-11. כשהוא נושא במעמקי תודעתו מטענים אלה, כתב רוזנבלום את לחנו בהשראת השכול הכבד שפקד את קיבוץ בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. בכך הצליח לבטא איזו שותפות גורל עתיקת יומין של העם היהודי, תוך שהוא קושר בין ההוויה החילונית הקיבוצניקית לבין ההיסטוריה והמסורת היהודית. וכך, ללא כוונת מכוון או מניעים דידקטים, הצליח רוזנבלום להביא למה שהוא אולי המצרך הנדיר ביותר בקרב היהודים מאז ומעולם: אחדות.

"ונתנה תוקף" – חנוך אלבלק (1990)

לצד תהילת העולם (היהודי) שקנה לו רוזנבלום בזכות "ונתנה תוקף", גם אם בוחנים את יצירתו בפריזמה מצומצמת יותר של המוסיקה הישראלית, נוכחים לגלות עד כמה השפעתו רב-גונית. רבים משיריו זכו לאורך השנים לאינטרפרטציות מפתיעות מצד אמנים המייצגים אג'נדות וסגנונות שונים: מזרחי-ים תיכוני, קווירי/להט"בי, רוק, פופ או מוסיקת עולם. בהקשר זה די לציין כדוגמאות מייצגות את "ישנן בנות" (בביצוע דנה אינטרנשיונל), "בשמלה אדומה" (של מופע הארנבות של ד"ר קספר), "קרנבל בנח"ל" (שרית חדד), "שיר של יום חולין" (בביצוע מאור כהן, וכן בדואט של ירדנה ארזי ואבי פרץ), "גשם אחרון" (עברי לידר), "היה לי חבר היה לי אח" (דודו טסה), ו-"בתוך" (הראל סקעת).

"בתוך" – הראל סקעת, מתוך "כוכב נולד" ערוץ 2

"שיר של יום חולין" – מאור כהן

באחד מראיונותיו התוודה רוזנבלום כי בראשית דרכו חש מבוכה מסוימת מהמנגינות ה"מלודרמטיות" שיצאו מבין ידיו, אולם מרגע שהבין שהן מבטאות את מהותו, "הלך עם זה עד הסוף". העובדה כי לחניו ה"עדינים" שכה התבייש בהם מתנגנים כיום ללא הרף, הן בגרסאות המקור והן באדפטציות שונות לרוח הזמן, מעידות, כמאמר הקלישאה, שהאמת הפנימית מנצחת.