רחל שפירא   מקור: ויקיפדיה (שירוק)

שיריה הרבים של רחל שפירא כוללים מנעד רחב של נושאים וסגנונות. בין יצירותיה הידועות ניתן למנות את "מה אברך", שירה הראשון שהולחן ושהיה אולי לשיר האבל הישראלי המפורסם ביותר, את "כמו צמח בר" שהפך ליצירה מיתולוגית רבת פרשנויות, את "חלומות" שהיה לשיר עם, את "בוא בשלום" המזוהה עם ריקודי עם ואת "חומות חימר" ו-"היי שקטה" שהפכו להמנונים של פמיניזם והעצמה נשית. השורות הבאות יוקדשו לדיון בכמה משיריה של שפירא המשקפים הלך רוח בולט ביצירתה: התבוננות ברגעי חיים יומיומיים ותרגומם לכדי יצירה לירית אסתטית המעניקה להם הוד והדר.

רחל שפירא היא בת קיבוץ שפיים. לעובדה ביוגרפית זו השפעה מכרעת על אופי יצירתה ועל עצם יצירתה. מצד אחד, הרוח הקולקטיבית שבהוויה הקיבוצית, ה-"ספרטנית", אינה נוחה לאדם בעל נפש אמנותית. יש בהוויה זו זרות מובנית כלפי העיסוק באומנות ו-"משוגעי הרוח" שגדלו בתוכה נתפסו לא פעם כאאוטסיידרים. ואמנם, כבר בילדותה נהגה שפירא להתבודד, להתבונן בנוף הטבעי והאנושי המקיף אותה, לצבור חוויות ולעבדן להגיגים ולתובנות. כך, על רקע המציאות הקיבוצית, החלה היצירה להיות מזוהה בעיניה עם חירות מחשבה, ביטוי עצמי ואינדיבידואליזם. מצד שני, אותו קיבוץ היה ונשאר מקור ההשראה העיקרי ליצירתה.

שפירא פנתה אפוא ברבים משיריה לעיסוק בחוויות החיים וברגע החולף. יצירתה נסובה סביב הצורך "לצוד את הרגע", להשתהות ולהשתאות, להתבונן, להקשיב ולשקוע בתוך ההוויה. שירתה כמו נועדה לשים תמרור אזהרה גדול בסוף אמרתו הידועה של ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות". שפירא מהללת את חסד החיים המשתקף באהבה רומנטית, בטבע, במוסיקה. היא מתעכבת על מה שלכאורה הוא המובן מאליו, לעיתים הסיזיפי, אך מנגישה את חוויית היומיום הזו באופן פיוטי ולעיתים חידתי, מרוממת את המוחשי מהספירה הריאלית לספירה הפואטית, ובכך גורמת לנו להתבונן במימד המטאפיזי שבה.

 

שיר של יום חולין

ב-"שיר של יום חולין", שפירא מעלה על נס את חסד האהבה הזוגית, ודווקא ברגעי משבר. הנשגב שבקשר האוהבים מתבטא בתשומת הלב לפרטים הקטנים ולשמחות הקטנות של היומיום, כמו השמש הישראלית ה-"משרטטת קווים ורצועות של אור על הכתלים" בחדרי הבית, ואולי בחדרי ליבו של אהובה. מפרטים קטנים מעין אלו נבנית האהבה ארוכת השנים. בסופו של דבר, האהבה הצנועה, ש-"תאמר בשקט", מתגלה במלוא הדרה דווקא בסתם יום של חול, אותו יום חולין "שיש בו חסד". השיר משקף איזה ניגוד אירוני, שכן "יום החולין הזה" כל כולו שבת ויום טוב של אהבה. סנטימנט זה מתעצם באמצעות הלחן הענוג של יאיר רוזנבלום והעיבוד התזמורתי החגיגי שכתב, הכולל כלי קשת מרטיטי לב. השילוב ההרמוני בין הטקסט של שפירא לביצוע של אילנית וללחן ולעיבוד העשיר של רוזנבלום, הוא שהפך יצירה זו לקלאסיקה ישראלית על-זמנית. לפי נתוני אקו"ם, שיר זה הוא השיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו בישראל בין 2000 ל-2019, עובדה מפתיעה בהתחשב בכך שהשיר הושמע לראשונה שנים רבות קודם לכן, בחגיגת הזמר שנערכה בשנת 1976.

שיר של יום חולין, אילנית (לחן: יאיר רוזנבלום)

 

למדני את השיר הפשוט

הכמיהה למימד מטאפיזי שבזוגיות מתמשכת ובשגרת היומיום – שוב, בשעת משבר – היא גם עניינו של שיר זה. "למדני את השיר הפשוט של הלחם / ופרוס לי חלק משלומך. / קחני עם אבק היומיום על השכם / כשתראני לפניך". שפירא אינה מדמה את האהבה ללחם, כי אם לשיר של הלחם. גם אם הלחם פשוט, משהו שאוכלים בכל יום, כפי שנושאים את האבק על השכם, הוא בסופו של דבר גם שיר, יצירה פיוטית, ולא רק ברגעי השמחה והחג ("בעיני שבת"), אלא גם ביומיום ("בעיני חולין"). לא בכדי בחרה שפירא לתאר את משא ומושא האהבה כמו "אבק היומיום על השכם", דימוי הלקוח מסביבתה הקרובה ומעלה בדמיונינו את דמות הקיבוצניק החוזר מהשדה עם חולצתו הכחולה המאובקת. על אף הדמיון ל-"שיר של יום חולין", שיר זה פחות "חגיגי" ויש בו יותר אווירה של תחינה ושל משבר. המשבר מתואר בשורה "ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן" המולחנת באופן התואם במדויק את תוכנה. בין שתי המילים "ומגובה רב" ישנה עלייה של יותר מחצי אוקטבה, ובמילים "ראשי עכשיו נרכן" – ירידה הדרגתית וקצובה של חמישה טונים, כלומר של כמעט אוקטבה שלמה. האווירה המשברית של השיר משתקפת אפוא בלחן המלנכולי של רמי בר-דוד, כמו גם בשירתה של נורית גלרון.

למדני את השיר הפשוט, נורית גלרון (לחן: רמי בר-דוד)

 

חופת התכלת

בעוד שני השירים שנסקרו עד כה עוסקים ביחסים רומנטיים, כאשר הטבע משמש רק כמקור לדימויי האהבה, הרי בשיר "חופת התכלת", הנוף הארץ ישראלי הוא מושא השיר עצמו. שיר זה מתאר מראות מקומיים טיפוסיים: נקרה בסלע, פרדס, כרם, פלומה נושרת, עלה בזרם, שושן חיוור בסבך החורש. אלא שצבעי הנוף העזים מצוירים במקוריות ובייחודיות. הצבע הירוק של הפרדס והכרם מתואר בביטוי המוזר "ירְקוּת בוטחת"; חופת התכלת של שמי חמה נטולי עב, זוכה לכינוי התנ"כי "שמי שמיים" (מלכים א', ח, כ"ז).

יצירה זו מזכירה כמה משיריה של לאה גולדברג, ובייחוד את "חמסין של ניסן" אליו התייחסתי במאמרי על שיריה המולחנים (ראו אמיר מזור, "אני ישנה ולבי ער" – לזכרה של לאה גולדברג"). אותו הלך רוח שניתן לכנותו "קשיבות" (מיינדפולנס) קיים בשני השירים. בשניהם התפעלות אין קץ מנס הטבע ביום שמש. בעוד גולדברג מביעה רחשי לב אלה בשאלה הרטורית "כיצד אזכור חסדו הפתאומי?" שפירא כותבת בהתפעמות: "אני יודע שלא יכולתי להינתק מן המראות / עתים נוחמתי, עתים נדהמתי ולא נמנעתי מדמעות". מכל מקום, אצל גולדברג ההקשר הארץ ישראלי נרמז רק בשם השיר (ניסן) ואילו האבן, השמש והחול המוזכרים בו הם נטולי קונטקסט גיאוגרפי. לעומת זאת, אצל שפירא ברור כי מדובר בנוף הקיבוצי.

חופת התכלת, סקסטה (לחן: נורית הירש)

 

שיר תשרי

הטבע הארץ ישראלי ניצב גם במרכזה של יצירה זו. על פניו, "שיר תשרי" כולל את המוטיבים הידועים והקלישאתיים של הסתיו הישראלי – חצבים, נחליאלי, מנדרינות בפרדסים, חמסינים שנשברים, ותקופת החגים הקרבה. ובכל זאת, שפירא מגלה יכולת מופלאה ללכוד את רגעי הסתיו הישראלי באופן העמוק ביותר. היא מתבוננת בכל ההוויה שסביבה ומצליחה בחדות ובפשטות להחזיר אותנו לחווית הסתיו של ילדותינו, תקופה של תמורות חמוצות-מתוקות: המעבר מסוף הקיץ ו-"החופש הגדול", תרתי משמע, לסדר יום מקובע יותר, למפגש עם המורות (אשר "משתעלות והולכות לישון מוקדם") ולאתגרים הלימודיים והחברתיים של בית הספר. מזג האוויר גם הוא מתחלף מימי שמש צורבת לטבע מאפיר, ומעל לכל מרחפת איזו תחושת חיל ורעדה נוראת הוד של הימים הנוראים ("מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך"). הלחן העגמומי של דני עמיהוד תואם לאווירה הסתווית של השיר, והוא שתרם להיותו אהוב כל כך על ישראלים רבים.

שיר תשרי, חווה אלברשטיין (לחן: דני עמיהוד)

 

עכשיו היא

לא רק התרגשות חושית הנובעת מאהבה רומנטית והתבוננות בטבע מצויות בשיריה של שפירא. בכמה משיריה היא מבקשת להתבונן בחסד המוסיקה וגם לו לתת את יראת הקודש הראויה. בדומה לקשר זוגי מתמשך ולטבע, ש-"נמצאים שם תמיד" ושקל כל כך לקבלם כמובנים מאליהם, היא מראה כי גם המוסיקה היא פלא שיש לחוות במלואו. יצירתה "עכשיו היא" תדבר אל ליבו של כל מי שהתנסה בחוויה מוסיקלית טוטאלית – שירה, נגינה או ריקוד. היטמעות עד אובדן הכרה כמעט בתוך רגע סוחף; חיה פנימית שכמו מתעוררת מרבצה באופן בלתי נשלט ומטשטשת את הגבולות החוצצים בין הוויית החיים למצב מיסטי ("מודעת רק למחצה... שורטת את המחיצה"); מצב תודעתי השוטף ב-"גל של ממשות" ואף יכולת לקלוט איזו הארה ("לוכדת זהרור כמעט נטוש"). וכל זה ניצת ומתלקח כאשר "צליל רועד ומתגבר / מופק מאושר או ייאוש". הטקסט המופלא של שפירא זכה ללחן נפלא לא פחות של נחום היימן – לחן שהמימד המיסטי שבו מועצם באמצעות ליווי מוסיקלי מינימליסטי של סינטיסייזר ותופים. דומה כי לא יכול היה להיות מבצע טוב יותר לשיר מאשר משה דץ הצעיר, המאדיר את הדרמטיות של הטקסט בשירה שהיא יוצאת דופן ברגשיותה הכנה. במקרה זה מלחין השיר ומבצעו, המזוהים עם סוגת "שירי ארץ ישראל", הם שמעניקים לשיר נופך פחות אוניברסלי.

עכשיו היא, משה דץ (לחן: נחום היימן)

ביצירתה של רחל שפירא בולט, אם כן, העיסוק בחוויות המעוגנות בטבע ובהוויה הישראלית. בהיותה תבנית נוף מולדתה – החוויות האקזיסטנציאליסטיות באות לידי ביטוי על פי רוב בקונטקסט הארץ ישראלי-קיבוצי. העושר והדיוק הלשוני, האמצעים הפיגורטיביים המקוריים, השלמות האסתטית והקול הייחודי – כל אלה מקנים לכתיבתה אופי מובהק של יצירה פואטית ולאו דווקא של פזמונאות. סקירת השירים שהובאה כאן אכן מלמדת כי רחל שפירא אינה רק פזמונאית. היא גם רחל המשוררת.

users: אמיר מזור

ליאת
תודה רבה
נהניתי לקרוא ולהקשיב

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם