דמיינו לכם לרגע את הסוף. לא הזדקנות מלאת הוד ומות נשיקה, אלא הידרדרות ממושכת וכואבת. בגידת הגוף. בגידת הזיכרון. דמיינו את ילדיכם הבוגרים שרק רוצים – לטובתכם ולמען השקט הנפשי שלהם – לסגור אתכם במוסד, בו מישהו אחר (לא אתם ולא הם) יהיה מופקד על המעקב הרפואי, על מתן התרופות, על ההזנה, ועל כל יתר האספקטים של חייכם. מישהו שיצמצם את ימיכם הנותרים למסדרונות המסוידים לבן, לגינה המטופחת ולמועדון החברתי – מסלול בטוח, מוכר ונוח, בו תצעדו רכוני ראש ואבודים מעט אל מותכם.
אמנם,"קרוואן בשניים" נפתח סמוך אל הסוף אבל בעצם זהו סיפור על מרד. הרומן של מייקל זדוריאן עוסק בהזדקנות כואבת אך לא מתנצלת, באהבת אמת, ובנטילת אחריות אמיתית על החיים ועל הדרך בה הם מסתיימים.
אלה וג'ון הם זוג נשוי בחורף ימיהם. אלה סובלת משלל מחלות: "הרופאים ישלפו כל מיני מטבעות לשון כמו 'קומורבידיות'. זו מילה שצריך קצת זמן כדי להבין אותה, אבל ברגע שמבינים היא הגיונית להפליא. זה מירוץ הסוסים בין הדברים שיהרגו אותך בסופו של דבר: על המסלול המוביל הוא סרטן שד גרורתי! אחריו יתר לחץ דם, אחריו חסימה עורקית במקום השלישי והמרוחק מעט, ואי ספיקת כליות מיד אחריה. אה! אבל השבץ מצמצם את הפער! עכשיו השבץ צמוד ממש לסרטן השד! שבץ! סרטן! סרטן! שבץ! גבירותיי ורבותיי, איזה מירוץ!" (ההדגשה במקור).
גם ג'ון כבר אינו עצמו: "אמרו לי שיש לנו מזל, אבל לא הרגשתי ככה. קודם כל החלו פינות הלוח להימחק בתוך הראש שלו, אחר כך השוליים, והשוליים של השוליים... אחת לכמה זמן הוא יודע מספיק כדי להבין שהוא שכח חלק גדול מהחיים המשותפים שלנו... הרגעים הנדירים שבהם הוא מתרעם על השכחנות שלו מעודדים אותי, כי זה אומר שהוא עדיין בצד הזה, כאן, איתי. רוב הזמן הוא לא. זה בסדר, אני שומרת הזכרונות שלנו".
אלה מחליטה שייצאו למסע אחרון, בקרוואן שלהם, לאורכו של כביש 66 המתפורר. הזוג יוצא מדטרויט, עולה על כביש 66 ההיסטורי שחלקים ממנו קבורים תחת הכביש המהיר, ונוסע עד דיסנילנד בקליפורניה. השניים נמלטים מרופאיהם ומילדיהם שמתנגדים לרעיון.
ג'ון עודו נהג מצוין ואלה היא אדריכלית המסע כולו. הספר מסופר כולו בגוף ראשון על ידי אלה, שומרת הזיכרונות, וברובו מתוארים האתרים השונים בהם מבקרים השניים ואירועים יומיומיים העוברים עליהם בדרך. אולם, לצד ההווה אנו זוכים להבלחות של עברם המשותף, שכן אלה הביאה עמה מקרן שקופיות שצולמו לאורך שנות נישואיהם הארוכות.
הטקסט רווי אהבה. האהבה נובעת מאלה ומג'ון גם יחד, היא נוכחת בכל אפיזודה, בכל אתר, בכל שלבי הסיפור, בעבר ובהווה, והיא מרגשת עד כאב: "לבסוף אנחנו נכנסים לארוחת צהרים איפשהו מחוץ לנורמל, אילינוי. אני לוקחת את מקל ההליכה המתקפל שלי ומוציאה את עצמי מהוואן. ג'ון, עדיין די נמרץ, כבר יצא מהצד שלו כדי לעזור לי. 'אני מחזיק אותך' הוא אומר. 'תודה, מותק'. כשאנחנו יחד אנחנו מסתדרים יפה".
הספר כה קולח עד כי תתקשו להניח אותו מידכם; התיאורים כה אותנטיים עד כי תרגישו שאתם נוסעים בקרוואן עם אלה ועם ג'ון; הסיפור כה ישיר, בוטה ולא מתנצל עד כי תיכבשו בקסמו; והדמויות כה אמיתיות עד כי תוספנה ללוות אתכם גם בחלוף זמן רב מסיום הקריאה. אני ממליצה בחום על "קרוואן בשניים" כי מעטים הספרים העוסקים באומץ בסיום החיים ומצליחים להתמודד עם המשימה בהצלחה מסחררת כזו.
קרוואן בשניים / מייקל זדוריאן
דני ספרים, 2017
תרגום מאנגלית: ימימה עברון
256 עמודים
דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא
Report