"אתאיסט בגוש קטיף" מאת מארק לוגובסקוי   מקור: המחבר

כפר מימון – נוק אאוט בסיבוב הראשון

הממשלה החליטה סוף סוף לחצות את רוביקון ההתנתקות, כאשר ב-30 ביוני, יום פינוי "מעוז הים", הכריזה על גוש קטיף כ"שטח צבאי סגור". אחרי האירועים במואסי וב"מעוז הים", נמאס לממשלה ממחזקים מבחוץ שמגיעים לחזק את הגוש. מאותו רגע, יכלו תושבי הגוש בלבד לצאת ולבוא באופן חופשי, ומי שאינם כאלה, צריכים היו לבקש אישור מיוחד, לנמק את הצורך בכניסתם לגוש ולהתחייב לעזוב אותו ולא להישאר. באותו היום, הכריזה מועצת יש"ע על היציאה לצעדת: "לעזרת אחינו הגיבורים".

הרציונל היה פשוט מאוד: עשרות אלפי בני אדם, משפחות וילדים, יצעדו אל גוש קטיף. בלי אלימות, פשוט צעדה כדי להגיע לגוש. אם הצועדים ייחסמו בידי כוחות צבא או משטרה, יתיישב כל אחד במקום שבו הוא נחסם ויחכה שם. מרי אזרחי בלתי אלים בשיא תפארתו, בדיוק כמו שחשבתי שצריך להיות. התוצאה המקווה של המהלך הזה הייתה, שכוחות המשטרה והצבא פשוט לא יוכלו לבלום את הצעדה הזאת, אלא אם כן הם יתדרדרו לפקודות, שידרשו מהם להפעיל אלימות ברוטלית, פקודות שאותן חיילים ושוטרים רבים פשוט לא יהיו מוכנים לבצע. כל מנגנון הכשרת הלבבות לקראת הגירוש דיבר על זה, שכל המהלך ייעשה ברגישות ובלי אלימות, ושבסך הכול מדובר פה במעבר דירה של כמה אזרחים, אחים, וצריך לעזור להם בזה. אפילו המבצע עצמו הוכתר בשם "שבת אחים". מראות של חיילים ושוטרים מכים או יורים גז מדמיע (או חלילה אמצעים חמורים יותר) על אחים יהודים לא אלימים, שבסך הכול עומדים או יושבים מולם, יערערו את כל המבנה הזה. סבירות גבוהה הייתה שהם גם יובילו חברי כנסת רבים, שכרגע פוסחים על שתי הסעיפים, לנקוט עמדה נחרצת נגד הגירוש. כל ההיגיון של הצעדה התבסס על העובדה, שמהלך ההתנתקות כולו עמד על כרעי תרנגולת, ולמעשה הסיכוי להצלחתו היה רק אם שרון יצליח לשמור על התדמית הנקייה והסטרילית שלו.

אם עד עכשיו היו אין-ספור גופי מאבק שונים, וכל אחד משך לכיוון שלו, עכשיו לראשונה התייצבו כולם מאחורי היוזמה של מועצת יש"ע, וקראו לציבור להגיע. היו מחלוקות לא קטנות לגבי עצם שיטת הפעולה: בעוד אנשי מועצת יש"ע דיברו על הליכה עד שהצועדים ייבלמו ואז התיישבות במקום, היו כאלה שדיברו על פעולה אגרסיבית יותר, אם כי לא אלימה גם היא – אם הצועדים ייחסמו הם ימשיכו ללכת עם ידיים מורמות ישר על הכוחות החוסמים, כשהם בעצם מאלצים את החוסמים לפנות להם את הדרך או להפעיל אלימות. לדעתי, שיטת מועצת יש"ע הייתה השיטה הנכונה, בעוד שיטת ה"פריצה עם ידיים מורמות" כבר הייתה על הגבול הדק מאוד של הפעלת אלימות נגד השלטון. בסופו של דבר, לשמחתי, ההנחיות הסופיות שיצאו לצועדים תאמו את קו המרי הפסיבי: הליכה, ועצירה במקום שבו ההולכים ייבלמו. נקבע שהצעדה תצא לעבר מחסום כיסופים מרחבת קבר הבבא סאלי בנתיבות, ביום שני ה-18 ביולי. לוח הזמנים של הצעדה היה: הגעה ביום הראשון עד כפר מימון, ביום השני צעידה עד קיבוץ רֵעים וביום השלישי הגעה לכיסופים. היה די ברור לכולם, שכך או אחרת הצעדה לא תסתיים לפי לוח הזמנים המתוכנן.

מכיוון שהיה מדובר באקט המוני של מרי אזרחי תוך הפרת חוק, היה חשוב מאוד לתת להמוני המשתתפים כלים משפטיים. כאן נכנסה לתמונה עמותת "חוננו". העמותה הוקמה כשנתיים לפני כן בידי שמואל מידד (זנגי) מחברון, ותפקידה היה להעניק ייעוץ משפטי ל"יהודים שמוצאים עצמם בצרה משפטית עקב המצב הביטחוני והפוליטי". קהל היעד העיקרי של העמותה היה פעילי ימין שנעצרים בידי המשטרה, וגם אזרחים וחיילים, שנתבעו על פגיעה בערבים במסגרת הגנה עצמית או פעילות מבצעית. מרגע שהחלו פעולות המחאה נגד ההתנתקות, עלתה עמותת "חוננו" ליגה, והחלה לתת ייעוץ משפטי לאלפים. דף ההנחיות הכללי של "חוננו" למקרה של מעצר נוסח ברוח המרי האזרחי הלא אלים, והִכתיב (כמובן כל אחד לפי יכולתו ותנאיו) לא להתחמק ממעצר, אך גם לא לשתף פעולה ולא להקל על המשטרה את מלאכתה. בגדול, ההנחיות התבססו על שלושה לאווים: לא מזדהים, לא אומרים שום דבר בחקירה (חוץ מדקלום המנטרה "זאת חקירה פוליטית ואין לי מה לומר") ולא חותמים על שום דבר. עד לאותו רגע, היחידים שנזקקו לדפי ההנחיות האלה היו העצורים מחסימות הכבישים. עכשיו היה ברור, שמאות פעילים יזדקקו להם.

במבט לאחור ניתן לומר, שהממשלה אולי טעתה בכך, שבכלל יצאה לחסום את הצעדה. היא יכולה הייתה לאפשר לצועדים להגיע לגוש קטיף, ואז רובם היו חוזרים לביתם בתוך כמה ימים. מדובר היה במבוגרים בעלי משפחות שצריכים לעבוד לפרנסתם. אולם הממשלה לא יכלה להרשות לעצמה את הפינוק הזה: קודם כול, אי אפשר היה באמת לדעת, כמה מן הצועדים יישארו בגוש קטיף לזמן רב. הממשלה יכלה למצוא את עצמה ביום הגירוש כשעשרות אלפי אנשים מבוצרים בתוך הגוש. מעבר לזה, צעדה הפגנתית של עשרות אלפי בני אדם לתוך הגוש, תוך התעלמות מצו השטח הצבאי הסגור, הייתה שמה ללעג את הוראות הממשלה, מציגה את שרון כחסר יכולת ביצוע, וכנראה דבר זה עצמו היה גורם ללא מעט חברי כנסת לערוק ממחנהו, ומסכן את התמיכה הפוליטית בהתנתקות.

במחנה המתנגדים לגירוש כולו שרתה רוממות רוח לקראת הצעדה. אחרי חודשים של תסכול ושל אי ודאות, התאחדו סוף סוף כולם למהלך גדול של מאבק. לי הייתה בעיה אישית עם עיתוי הצעדה: בבוקר יום שלישי, היום השני של הצעדה, היה מתוכנן לי המבחן האחרון של הסמסטר, ובמצבי האקדמי הלא מזהיר לא יכולתי להרשות לעצמי להחמיץ אותו. הרגעתי את עצמי, שאצא דרומה ואצטרף למהלך מייד לאחר שאסיים את הבחינה. רוב הסיכויים שגורל המדינה לא יוכרע בערב אחד שבו לא אהיה נוכח. היה ברור ששרון לא יוותר בקלות על התוכנית, שעליה הימר עם כל היוקרה שלו, ותיוותר לי עשייה מספקת, גם אם אצטרף באיחור של יום.

***

ביום שני בבוקר, שקוע כהרגלי בלימודים לקראת הבחינה, היה קשה לי מאוד לא להתעדכן באופן אובססיבי בחדשות, במיוחד כששתי אחיותיי מהאוניברסיטה העברית תכננו להשתתף בצעדה למן הרגע הראשון. בשעות הבוקר המאוחרות התברר, שהממשלה החליטה לנסות למנוע את הצעדה בצעד שערורייתי ולא חוקי, שמאוחר יותר ספג ביקורת חריפה ביותר בבג"ץ (אם כי באיחור, מן הסתם): המשטרה בכל רחבי הארץ קיבלה הוראה לעצור את האוטובוסים, שנשכרו כדי להסיע את המוני המפגינים לנתיבות. כיאה לפעולה אזרחית דמוקרטית המונית וגלויה, כל ההכנות היו פומביות ומפורסמות, ולא הייתה לשוטרים כל בעיה לאתר את נקודות היציאה של האוטובוסים בכל מקום. בחלק מן המקומות, החרימו השוטרים את הרישיונות מנהגי האוטובוסים. בתגובה, קראו מארגני הצעדה להמונים לא להירתע, ולחתור להגיע לנתיבות בכל דרך לקראת הערב. חלק גדול מהאנשים, במחאה על פעולת המשטרה, התחילו פשוט לצעוד דרומה על הכבישים. אפילו בקריית שמונה צילמו עיתונאים מאות אנשים מתחילים ללכת בשולי הכביש. במקרים רבים, הצעדה הזאת אילצה את השוטרים בשטח לשחרר את האוטובוסים, כדי למנוע את ההפרעה הציבורית מצעידה כה המונית בשולי הכבישים. אנשים רבים אחרים עקפו את איסור המשטרה באמצעות נסיעה בתחבורה ציבורית רגילה. רבים נוספים נסעו ברכביהם הפרטיים. כישלון עצירת האוטובוסים העניק זריקת מרץ ראשונית לצועדים, הוכחה שהינה הם גברו על המכשול הראשון שהשלטונות הערימו בדרכם. למעשה, כבר כאן אפשר היה לזהות, בעין בלתי מזוינת, מרי אזרחי לא אלים בפעולה, והשלטונות לא מצליחים לעוצרו. בשביל להצליח לעצור את התנועה דרומה, היה צורך לחסום את כל התנועה הממונעת בכל הארץ, או לבצע מעצרים המוניים של כל עשרות האלפים, כבר בנקודות האיסוף של האוטובוסים. שתי פעולות שהממשלה לא יכולה הייתה לבצע, בלי לשבש לחלוטין את שגרת החיים בכל הארץ ולמצב את התדמית שלה כממשלה דיקטטורית. גם כך, פעולת עצירת האוטובוסים גרמה לזעם גדול מאוד גם באותם ציבורים, שמלכתחילה הסתייגו מאוד משיטת הפעולה של מועצת יש"ע ולא התכוונו להצטרף לצעדה, אולם שינו כעת את דעתם. לכן, לקראת הערב, היו כבר עשרות אלפי אנשים מוכנים ליד קבר הבבא סאלי בנתיבות, בתוספת מרץ בעקבות אירועי היום.

כל זמן האירועים הללו ישבתי בחדרי, וניסיתי (בהצלחה מוגבלת מאוד) לשייף עוד קצת את ידיעותיי לקראת הבחינה של מחר. משיחה בטלפון עם אחיותיי גיליתי, שבנתיבות התקיימה עצרת ההמונים, ובסביבות שבע בערב, יצאה הצעדה לדרכה, ומעתה לא בטוח שהן תוכלנה לענות לשיחות הטלפון. אתרי החדשות דיווחו, שהצבא והמשטרה גם יחד נערכו בכוחות של עשרות אלפים לבלום את הצעדה. בסביבות שמונה בערב, כבר ויתרתי על הניסיונות לשפר עמדות לקראת הבחינה, והתמסרתי למעקב אחר החדשות. בכל מקום נראו שורות אין-סופיות של שוטרים וחיילים, עומדים בפני גברים בעלי כיפות וזקנים גדולים ונשים עם מטפחות כתומות לראשן, שניסו לשכנע אותם לסרב פקודה ולתת להם להמשיך ללכת. המתח היה בשיאו וכולם חששו שתפרוץ אלימות. לבסוף, בסביבות עשר בלילה, דווח שראשי מועצת יש"ע הגיעו להסכמה עם מפקדי המשטרה, ולפיה הם יאפשרו להם לצעוד עד כפר מימון וללון בסמוך לו. את ההחלטה על ההמשך השאירו לבוקר.

בתשע בבוקר נכנסתי לבחינה, לא לפני שהתעדכנתי שוב בחדשות. נמסר, שלדרישת המשטרה, נכנסו המוני המפגינים אל תוך כפר מימון, ועתה המושב כולו מכותר. שלוש שעות עשיתי כמיטב יכולתי, אבל הראש שלי כבר לא היה שם. בזמן שניסיתי נואשות להיזכר בהוכחה של למת הניפוח לשפות חופשיות הקשר, המחשבות שלי שוטטו בכפר מימון. בשתים עשרה בצהריים, הורו משגיחות הבחינה לאחרונים, ואני בהם, למסור את הבחינות. כעבור חמש דקות כבר הרמתי טלפון לאחיותיי, אבל לא קיבלתי תשובה מאף אחת מהן. שיטוט באתרי החדשות גילה, שכרגע נותר אותו המצב כשהיה לפני שלוש שעות: עשרות אלפי המפגינים נמצאים בתוך כפר מימון, בעוד עשרות אלפי החיילים והשוטרים יישובים מחוץ לגדרות היישוב ומכתרים אותו מכל כיוון. באתר ערוץ 7 ובמיילים, שהגיעו כמעט מדי דקה ממטות המאבק השונים, נקראו כל תומכי המאבק לנוע דרומה ולהגיע לכפר מימון.

מיהרתי לחדרי במעונות כדי להתארגן לתזוזה. לא היה לי מושג, כמו לאף אחד אחר, מה הולך להתרחש בהמשך. מבחינתי, עד עכשיו הייתי כבול ללימודים, ולא יכולתי לעשות שום דבר משמעותי. מרגע זה ואילך, למשך כמה חודשים, הייתי משוחרר לחלוטין, ויכולתי להתגייס כולי למרי האזרחי. מבחינתי יצאתי עכשיו מהבית למסע שיכול להימשך חודשים, ויכול להביא אותי לכל מקום – החל מגוש קטיף ועד לתאי המעצר. לכן חשבתי, שצריך לקחת כל דבר שאולי אזדקק לו, מעבר לשק שינה, בגדים להחלפה ויתר הדברים הרגילים, שלוקחים מהבית כשעוזבים לכמה ימים. לקחתי איתי גם שני ספרים מסדרת "תולדות מלחמת העצמאות" של דוקטור אורי מילשטיין, ספרים ששכבו אצלי שנים וחשבתי שאם איעצר, תהיה זאת הזדמנות טובה לקרוא אותם סוף סוף. חשבתי עוד ומילאתי את התיק בחומרי לימוד, מחברות, חוברות מבחנים, וכל דבר שיסייע לי ללמוד למועדי ב', שידעתי בוודאות שאזדקק להם. לבסוף נעשה התיק שלי מנופח וכבד, ומהר מאוד הצטערתי על כך. אולם באותו הרגע, הדבר שרציתי יותר מכול היה לצאת מהבית ולנוע לכפר מימון. קצת אחרי אחת בצהריים, יצאתי מחדרי במעונות בדרכי דרומה.

***

הודות לתחבורה הציבורית המהוללת במדינתנו, הגעתי לנתיבות רק בשעת דמדומים. בהדרכת תושבים מקומיים, לא הייתה לי שום בעיה להגיע לקברו של הבבא סאלי, במיוחד משום שכל מי ששאלתי אותו הבין בדיוק לאן אני הולך ושמח לעזור. שם שמחתי לגלות שאני לא לבד. סדרנים של מועצת יש"ע הסתובבו ברחבה ליד הקבר, והפנו את המוני האנשים המגיעים לשביל עפר, שהוביל דרך השדות. אומנם אפשרי היה לצעוד על הכביש, אך נטען שדרך זו קצרה הרבה יותר. התחלתי ללכת, כחלק מזרם עצום של הולכי רגל, מכוניות, ג'יפים. כולם נעו באותו כיוון. שביל אחד הצטלב בשני, כאשר בכל מקום מפנים אותנו נערים נמרצים לעבר הכיוון הנכון. כבר כאן הבנתי את הטעות שעשיתי, כאשר מילאתי את התיק שלי, כי אחרי עשרים דקות כבר בקושי יכולתי ללכת מחמת משקל התיק, שהתווסף לעומס החום ששרר. ספוג זיעה כולי, ידעתי שאני בעצם רק בתחילת הדרך. החלטתי שאין ברירה אלא לתפוס טרמפ, ולשמחתי בתוך כמה דקות הצלחתי לעלות על אחד הג'יפים, שהיה גם ככה מלא עד אפס מקום בצעירים עם תיקים גדולים, מעוטרים בסרטים כתומים. כעבור כחצי שעה של נסיעה מטלטלת בשבילי עפר בשדות, הג'יפ נעצר ובעליו הורה לכולנו לרדת. עד עכשיו לא עשתה המשטרה כל מאמץ למנוע מאיתנו להגיע, אבל עכשיו כוח משטרתי אסר על הג'יפ להמשיך, והורה לו לנוע לחניון מרוחק. בכל מקרה, במרחק של כמה מאות מטרים כבר ראינו את גוש האורות הגדול של כפר מימון, וכל אחד התחיל להתקדם לשם בכוחות עצמו.

המקום שאליו הגעתי נראה כאילו נלקח מהזיה. כל השדה היה חשוך ופנסים ריצדו בו מכל עבר. על כל צעד ושעל נתקלתי בשוטרים שעמדו, הלכו או סתם שכבו וישנו על הקרקע. לא דיברתי עם אף אחד, אלא פשוט המשכתי ללכת קדימה לעבר גוש האורות. לבסוף הגעתי לגדר גדולה, ובלית ברירה פניתי שמאלה והתחלתי ללכת לאורכה, כשכל הזמן אני כמעט דורך על חייל או שוטר שוכב. או שאני הייתי כבר מותש כולי, או שכפר מימון הוא מקום גדול ממש, בכל מקרה, נראה היה שהגדר מתמשכת עוד ועוד בלי סוף. בסופו של דבר, יצאתי בבת אחת מהשביל החשוך לאורך הגדר למקום מואר והומה אדם. הגעתי לשער הכניסה. המקום המה מחיילים, נערים לבושי כתום, צלמים, עיתונאים והבזקי מצלמות. בתוך המהומה הכללית נכנסתי סוף סוף לתוך המושב.

המטרה שלי הייתה לחבור לקבוצה של "תא כתום", אבל אחיותיי לא ענו לטלפונים שלי ולא היה לי מושג איך למצוא אותם. מהר מאוד הבנתי, שלא אגיע לשום מקום עם התיק הזה, ופשוט השארתי אותו ליד קבוצה גדולה של נערים, שישנו על אחת המדשאות. השעון הראה כבר אחרי 11 בלילה, הייתי שטוף זיעה, מותש מההליכה, וגם השינה הלא סדירה שלי בלילה הקודם לא ממש סייעה בידי. המשכתי לשוטט בכפר בלי מטרה מוגדרת, בתקווה להיתקל במישהו שיכוון אותי. המראות מסביב היו הזויים: בכל מקום – במדשאות, בחצרות הבתים, במגרשי החניה – היו פרושים אוהלים ושקי שינה עם המוני אנשים ישנים. אבל ממש לא כולם ישנו. הכפר כולו תסס: בפינה אחת, קבוצת ברסלבים רקדו בהתלהבות לצלילי "נחמן מאומן". לפני בית הכנסת, רקד קהל גדול של חב"דניקים עם ספרי תורה ותמונות של הרבי. מוכר ארטיקים הסתובב אנה ואנה כשהוא צועק "אני הולך!" בכיכר המרכזית של המושב נתקלתי בדוכן התפקדות של "מנהיגות יהודית", ובו ניסה פעיל נמרץ להסביר לי, שהדרך היחידה להציל את המדינה היא להתפקד לליכוד ולהצביע לפייגלין (מרוב התלהבות הוא לא כל כך שם לב, שהאדם שהוא מדבר איתו בקושי עומד על הרגליים).

על מדשאה אחת בלב הכפר נתקלתי בחבורה הרוסית החיפאית של אלכס, שישבה ושרה בהתלהבות שירי דיסידנטים סובייטיים לצלילי גיטרה. בתוך כל הבלגן הזה הסתובבו עיתונאים וצלמים בשפע, כמעט בכל עיקול רחוב אפשר היה להיתקל באחד מהם. באחד הרחובות ראיתי איש מבוגר עטור בזקן לבן הולך ברחוב עם מגפון וצועק: "מחנה ישראל, קמים עכשיו והולכים עם ספר תורה לגוש קטיף!" בחור צעיר מגולח, סדרן של מועצת יש"ע, הלך אחריו וצעק שיש כאן כנראה פרובוקטור, אין שום הוראות חדשות וכולם יכולים לחזור לישון. המזוקן כעס וצעק על המגולח שהוא הפרובוקטור. המגולח והמזוקן המשיכו להתווכח, מי מהם הפרובוקטור, כשהם מתרחקים במורד הרחוב.

לבסוף, עם יותר מזל משכל, הצלחתי למצוא מישהו שזכר, שהקבוצה של "תא כתום" התמקמה בבית הכנסת החדש, שנמצא בבנייה, ואפילו ידע פחות או יותר לכוון אותי לשם. הלכתי בכיוון שהצביע עליו, והגעתי לבניין גדול באמצע בנייה, שהיה ממוקם בלב הכפר. לא היה לי מושג אם באמת הגעתי למקום הנכון, ראיתי רק המוני אנשים ישנים בשקי שינה ברחבה לפני הכניסה לבניין ובתוך הבניין עצמו. חשבתי כבר להמשיך לחפש, כשראיתי על אחד השלטים, המונחים על הקרקע, את המילה "סטודנטים". הגעתי למסקנה שאני כנראה במקום הנכון. מצאתי את התיק במקום שהשארתי אותו – משימה לא פשוטה בפני עצמה, ופרשתי סוף סוף את שק השינה שלי בפינה פנויה בתוך המבנה. צללתי לתוך שינה ערבה.

***

בבוקר, התברר לי לשמחתי, שאכן קלעתי בלילה בול, והגעתי למקום משכנה של קבוצת "תא כתום". מאחר שלא השתתפתי עד עתה בפעולות המאורגנות של התא ברחבי הארץ, חוץ מאחיותיי לא הכרתי כאן אף אחד. הסתבר לי שדינה נאלצה לעזוב בערב הקודם, אבל מירה הייתה שם ושמחה לערוך לי היכרות. אחיותיי הכירו כמובן טוב מכולם את הקבוצה שהגיעה מגבעת רם, והן הכירו לי כמה מהאנשים, שהייתי עתיד לפגוש בעוד לא מעט צמתים בהמשך: רעות, סטודנטית לביולוגיה שנה ראשונה, רחל וובנובוי, סטודנטית לפיזיקה, ואורי עקביה, סטודנט לתואר שני בכימיה. לראשונה, פגשתי פנים אל פנים את יושב ראש התא, אריאל גלבוע, ואת סגנו ודובר התא, רונן שובל. באותו זמן עוד לא היה לי מושג, ש"תא כתום צפון" בעצם נפרד לחלוטין מהארגון הארצי, ומה היו הסיבות לכך (אריק קלנר סיפר לי על זה רק מאוחר יותר). לכן הופתעתי כשקיבלתי שבחים על כך, שסוף סוף מישהו מהטכניון גם הצטרף ושמחתי מזה. מעבר לזה, ההרכב האנושי של הנוכחים היה מגוון מאוד. בעוד שבקרב הקהל הכללי, הרוב המוחלט היו דתיים במידה כזו או אחרת, כאן למרות שהסטודנטים החילונים היוו גם כן מיעוט, אבל היה זה מיעוט עם נוכחות. הרכב מוסדות הלימוד היה מגוון גם הוא: קבוצה גדולה מגבעת רם בירושלים, ולצידם קבוצות מבר אילן, מכללת "אמונה", מכללת אריאל, אוניברסיטת תל אביב ועוד ועוד.

אין ספק, שבתחום הסיסמאות היצירתיות, הסטודנטים היו אלופים. על השלטים הרבים של התא הופיעו סיסמאות מכל הסוגים: "הסטודנטים לקולנוע אומרים – שרון, צא מהסרט!", "הסטודנטים לספרות אומרים – שרון, אל תספר לנו סיפורים!", "הסטודנטים להיסטוריה – שרון, ההיסטוריה תשפוט אותך!", "הסטודנטים לרפואת שיניים נגד עקירה", "הסטודנטים לחקלאות אומרים – אל תעקור נטוע", "הסטודנטים לביולוגיה נגד ניסויים בבני אדם", "אחיות נגד גירוש אחים", וכמובן החביב עליי – "הסטודנטים למדעי המחשב אומרים – הפקודה לא חוקית! צריך לעצור את התוכנית!".

לאף אחד לא היה מושג מה הולך להתרחש בהמשך. ידעו רק לספר, שמאז אתמול בבוקר שהם נכנסו לתוך הכפר, הם נשארו בו. כל ההודעות מן המארגנים מדברות על משא ומתן מול המשטרה על המשך ההליכה, כרגע ממתינים להוראות נוספות. מחוסר עיסוק אחר, החלטתי ללכת לראות את המצב ליד הגדרות, בשביל להעריך סוף סוף לאור יום את המראות, שזכרתי במעורפל מהלילה.

חציתי את הכפר והגעתי סמוך לגדר. המראה שראיתי מעבר להן המם אותי – כל השדות העצומים סביב הכפר דמו למחנה צבאי אחד גדול. מאופק עד אופק, עד כמה שיכולה העין לראות, היו כל השדות מלאים באוהלים צבאיים, ציליות, רכבים צבאים נעים הלוך ושוב. בכל מקום שאליו הסתכלת ראית רק חיילים ושוטרים. כשהסתובבתי קצת לאורך הגדר ראיתי, שעל כל כמה מטרים שלה הוצבו זוג חיילים, לוודא שאף אחד לא מנסה לפרוץ אותה. לא היה נראה לי מוגזם להעריך, שכל הסד"כ הפנוי של צה"ל, חוץ מאלה שעסקו כרגע ממש במשימות ביטחון, נמצא כאן.

השימוש הנרחב בצבא, כמו המהלך לעצירת האוטובוסים, הראה עד כמה מוכן שרון להרחיק לכת בהפרת נורמות דמוקרטיות בסיסיות, ועד כמה רחוק מוכנים ללכת רוב אנשי השמאל, בהגנה על ההפרות האלה, כל עוד זה משרת את האינטרס שלהם. אם במעורבות הצבא בפינוי גוש קטיף, אפשר היה עוד לתרץ, שמדובר מלכתחילה בשטח שנמצא בשליטה צבאית של ישראל, הרי שכאן כל התירוצים לא יכלו לשכנע. מדובר בשטח ריבוני של מדינת ישראל, ובו הממשלה הפעילה, בקנה מידה גדול, את הצבא כדי לבלום הפגנות של אזרחי המדינה. אלו לא היו אלימות, לא כללו שום פגיעה בבני אדם או ברכוש או איום כלשהו על שלום הציבור, אלא איימו רק לטרפד ביצוע של מדיניות ממשלתית.

אם רוצים לשים את האצבע על המהלך, שמהווה את הדריסה הגדולה ביותר של נורמות דמוקרטיות במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות, ללא ספק היה זה השימוש בצה"ל באירועי כפר מימון. לצבא במדינה דמוקרטית אמור להיות תפקיד אחד ויחיד: שמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה מפני אויבים פנימיים וחיצוניים. הבטחת ביצוע מדיניות ממשלתית היא ממש לא "הגנה מאויבים פנימיים". לשם השוואה, אפשר להעלות את נושא המאבק בשביתות הנמלים. תחת שר האוצר נתניהו, ניסתה אותה הממשלה להעביר רפורמות של קיצוצים והפרטות במשק, שנתקלו בשביתות ענק במגזר הציבורי ובפרט בנמלים. השביתות הללו כוונו לטרפד מדיניות כלכלית של הממשלה, והן גרמו חד משמעית לכלכלת המדינה, ומכאן לעצם המדינה, נזקים בקנה מידה אסטרטגי. על אף האמור, אף אחד בממשלה לא העלה על דעתו להפעיל את הצבא כדי לשבור את השביתות, למשל כדי להשתלט על הנמלים ולתפעל אותם. אין מקום לספק, שמהלך כזה היה נבלם מיידית בבג"ץ, ומסומן בידי כל גורם בשמאל כרמיסה מוחלטת של הדמוקרטיה ותחילתה של דיקטטורה צבאית. זאת למרות שדווקא לשימוש כזה בצבא יש תקדימים, למשל שבירת השביתה של פקחי הטיסה האמריקניים על ידי הנשיא רייגן, שהציב במקומם פקחי טיסה מחיל האוויר (אם כי המקרה האמריקני שונה במידה מסוימת מישראל, כי שם היה מדובר באנשי צבא מקצועיים, בעוד צה"ל הוא צבא חובה).

לאחר שחזרתי מהגדר לאזור התכנסות התא, גיליתי שהמצב בכפר משתנה. סדרנים מטעם המטה עברו בכפר והודיעו על עצרת ענק, שתתקיים אחר הצהריים מול בית הכנסת. לאחריו, תצא הצעדה שוב לדרכה לכיוון גוש קטיף. לא הצלחתי להעלות בדעתי, איך בדיוק מתכוונים להמשיך בצעדה, כאשר כוחות הביטחון חוסמים הרמטית את הדרך, ומצהירים שאין להם שום כוונה לוותר ולסגת. אולם בשלב זה כל מה שנותר לעשות היה לצעוד בעקבות ההנהגה. בינתיים, החליטו שובל וגלבוע לצאת לסיבוב העלאת מורל בכפר. בגלל התדמית השונה והמגניבה של "תא כתום", שבהיותו מורכב מסטודנטים, בלט על רקע הקהל הגדול, שרובו משפחות, בני נוער או תלמידי ישיבות ומדרשות – מסתבר שהם החליטו לקחת על עצמם את תפקיד מעלי המורל הרשמיים. היה כאן, במידה מסוימת, המשך ישיר של התנהלות התא מתחילת דרכו: התרכזות בהצגות וגימיקים מגניבים. במשך כחצי שעה, הסתובבנו ברחבי המושב, מנפנפים בשלטים שלנו, ושרים שירי מורל מקוריים תוצרת "תא כתום" (גלבוע נתן את הקצב עם המגפון שלו). המקורי ביותר לטעמי היה השיר "מי ש מי ש מי שנכנס לגוש מבטל את הגירוש" (על משקל "מי שנכנס אדר מרבין בשמחה").

לאור היום, ולאחר שקצת אגרתי כוח, יכולתי להעריך יותר במדויק את מה שראיתי בכפר מימון. הכפר נראה כמו הכלאה בין מחנה קיץ ענק של בני עקיבא לבין בית כנסת בהתנחלות ממוצעת. בכל כיוון שתסתכל, שלטו כיסויי הראש, הכיפות, הזקנים והחצאיות הארוכות. לא במקרה, עיתונאי מוביל אחד הגדיר זאת, "פסטיבל בומבמלה של הדתיים".

אחר הצהריים, כשהתכנסנו, כבר עם התיקים, לעצרת מול בית הכנסת, אפשר היה לראות יותר את האפקט הזה. בהתחלה דיבר בפאתוס הרב דרוקמן, כשהוא משבח את מסירות הנפש של הבאים. אחריו נישאו עוד ועוד נאומים חוצבי להבות של רבנים שונים. החושך כבר החל לרדת, כאשר הרבנים ירדו מהבמה ואת מקומם החליפו אנשי מועצת יש"ע. הם הצהירו, שעכשיו כולם יוצאים לצעדה מחודשת לכיוון גוש קטיף, ושלפני הצועדים ילכו ויובילו הרבנים. אני כאמור הגעתי רק אתמול בלילה, אך רוב האנשים היו כאן כבר יומיים רצופים, וההתלהבות שלהם עלתה על גדותיה. חיכינו זמן מה, וכשהחושך כבר ירד לגמרי, החל סוף סוף המון האדם הענק לנוע. התחלנו לנוע איתו.

***

בינתיים, כמו שגיליתי מהאזנה לשיחות מסביב, מתברר שגם מעבר לגדר היו התרחשויות. ההתרחשות העיקרית קשורה הייתה למפקד מחוז הנגב, ניסו שחם. הוא צולם בחדשות ערוץ 10, כשהוא מתדרך (מול המצלמה!) את מפקד מג"ב דרום על הדרך לטיפול במפגיני כפר מימון. אם לא המדים, היה קשה מאוד להבין, האם מדובר בתדרוך של קציני משטרה או בראש ארגון פשע שמתדרך את אנשיו. שחם עודד את מפקד מג"ב להפעיל אלימות, תוך שהוא מטבל בביטויים כמו "חרא עליהם", "שיישרפו" ו"אני אזיין את אמ-אמא שלהם". מה שמדהים באמת, שהוא הרשה לעצמו לדבר ככה בגלוי מול מצלמות הטלוויזיה. הדבר העיד לא רק על מהותו של אותו קצין אלא גם על הרוחות שנשבו בפיקוד העליון. מתחת למעטה "הרגישות והנחישות" הסתתרה עוינות עצומה כלפי הכתומים, ואלימות שהייתה נכונה להתפרץ בכל רגע.

כסטודנטים צעירים עם הרבה כוח, מצאנו את עצמנו די מהר בחלק הקדמי של הנחש האנושי העצום, אם כי עדיין די רחוק מהחוד, מהסיבה הפשוטה שההמון הצפוף פשוט לא אפשר להתקדם יותר. המשכנו לצעוד, וכבר ראיתי שאנחנו די קרובים לשער האחורי של היישוב, אם כי לא יכולתי לראות את מה שהתרחש בו. בשלב זה, כל ההמון נעצר, ואנחנו התיישבנו במקום כדי להחליף כוח. ישבנו וישבנו בלי לדעת מה קורה ומהי הסיבה לעצירה. כל ההמון נסחף לשירים: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אוהבים את צה"ל", "חייל, שוטר, אני אוהב אותך". על רקע אזהרות התקשורת מפני אלימות המתנחלים, אפשר להגיד בוודאות, שבהמון הזה היה הכול, חוץ מרצון לאלימות מול החיילים והשוטרים. אכן היה רצון למאבק נחוש, אבל בשלב זה לא היה ברור לאן המאבק הזה ממשיך.

פתאום, כל ההמון קם והתחיל לנוע שוב. אבל במקום לנוע קדימה אל השער, הוא זרם ימינה והחל לנוע על השביל ההיקפי של המושב, לאורך הגדרות. לא הבנתי מה קרה ומה הטעם בהליכה הזאת, אבל הייתי כאן בסך הכול על תקן חפ"ש, אז לא היו לי הרבה ברירות חוץ מאשר להמשיך עם כולם. גם החיילים שניצבו לכל אורך הגדר הביטו בנו כלא מבינים מה אנחנו עושים. הצעידה סביב הגדרות הלכה ונמשכה, עד שאנשים החלו לאט לאט לפרוש מעייפות. ההמון הלך והתדלדל, עד שגם אנחנו פרשנו מההליכה וחזרנו לבית הכנסת, הבנוי חלקית. בשארית כוחותיי יצאתי קצת לשוטט בכפר. בכל מקום שררה תערובת של אכזבה ובלבול. חוץ מהאכזבה הגדולה על אי המשך הצעדה, שאותו ראשי המאבק הבטיחו, היו כאן בעיקר בלבול ואי הבנה. אף אחד לא הבין מה קרה. היה ברור שלא הצלחנו לצאת מכפר מימון, אבל מה בדיוק קרה? הסתובבו שמועות על אנשים שניסו לפרוץ החוצה ונפצעו קשה מאלימות השוטרים, ומצד שני על "דיל" שהנהגת המאבק סגרה עם המשטרה, ובגללו הסכימה לא לפרוץ החוצה. המרמור והבלבול גברו על רקע העייפות הכללית ששררה מן הצעידה חסרת התוחלת סביב הגדרות, מתוגברת בהתשה מרביצה בת יומיים בחום. בסופו של דבר, חזרתי למתחם של "תא כתום" והלכתי לישון.

***

בבוקר, נקראו כל השוהים בכפר מימון להגיע לעצרת חדשה מול בית הכנסת, וכולם מיהרו לשם לשמוע מה בפי ראשי המאבק ומה הסברם לאירועים ההזויים שהתרחשו בלילה. לאחר דברי תורה לרוב ושבחים לנוכחים מפי רבנים, הוכרז סוף סוף בצורה רשמית: השהייה בכפר מימון הסתיימה, ההנהגה מקפלת את הצעדה, וכולם נקראים לשוב הביתה. עוד מעט יגיעו אוטובוסים לשערי היישוב וייקחו את כולם. הנימוק לקיפול היה פשוט: אי אפשר להמשיך בצעדה בגלל החסימה ההרמטית של כוחות הביטחון, ואי אפשר עוד להישאר בכפר מימון בגלל שהוא פשוט לא יכול להכיל עוד את עשרות אלפי המפגינים. תשתיות המים, הביוב והחשמל של המושב קרסו מרוב עומס. ההנהגה ניסתה לרכך את הגלולה המרה על ידי הכרזות, שבחסות הכאילו-צעדה שלנו בלילה, יצאו קבוצות רבות של בני נוער להסתנן ברגל לגוש קטיף וחלקן אכן הגיעו לשם. אבל את האכזבה אי אפשר היה לרכך.

אפילו כל חולות גוש קטיף דיו וכל שוטרי היס"מ קולמוסין, אי אפשר לכתוב את כל מה שנכתב ונאמר מאז ועד היום, על משמעותו של הרגע הזה במאבק נגד עקירת גוש קטיף. באופן בלעדי כמעט, הוויכוח על דרכי המאבק מתמקד ברגע זה. מדויק יותר לומר, שהוא מתמקד במה שהתרחש בלילה הקודם לו – ההחלטה לא לנסות לפרוץ את גדרות כפר מימון החוצה. לאף אחד מהצדדים בוויכוח אין ספק, שניסיון כזה היה מוביל לעימות אלים מאוד מול המשטרה ואולי גם מול הצבא. תומכי ההחלטה טוענים, שחתירה כזאת לעימות אלים הייתה קורעת קרע בלתי הפיך בעם ומכתימה את כל הציבור הדתי וציבור המתנחלים כאלימים. מתנגדי ההחלטה טוענים, שבהימנעות הזאת, מחתירה לעימות אלים, נחרץ גורלו של גוש קטיף: ברגע שהשלטון הבין, שהמתנגדים לגירוש לא מסוגלים להציב קו אדום ברור מול איום השלטונות באלימות, הרי שכבר לא היה לו שום מעצור להמשיך בדהירה לגירוש. מרגע שלא נפרצו גדרות כפר מימון, נעשה ברור לכול, שאין כיסוי לאותם איומים על מאבק נחוש.

דעתי אז, ודעתי גם היום לאחר שקראתי לא מעט ממה שנכתב על הנושא (את הכול, כנראה לא יכול לקרוא אף אדם חי) היא ששני הצדדים טועים. מה שקרה בכפר מימון היה כישלון מביש, אבל ממש לא מהסיבה שלא ניסו לפרוץ את הגדרות. דווקא ההחלטה לא לפרוץ את הגדרות הייתה המשך ישיר של הקו, שעליו הוחלט כבר ביציאה לצעדה, ושכולם סמכו את ידיהם עליו: לא חותרים לעימות אלים מול כוחות הביטחון, אלא הולכים עד למקום שבו חוסמים אותנו פיזית, ושם נשארים. לפי העיקרון הזה, הנהגת הצעדה צדקה לכל אורך הדרך: משנבלמה הצעדה ליד כפר מימון, ההמון חיכה בתוך כפר מימון. משנחסמה פיזית הדרך שלו להתקדם, מה שהיה צריך לעשות, לפי אותו עיקרון, הוא להמשיך לשבת במקום. במצב אידיאלי, היינו צריכים להמשיך לשבת בכפר מימון שבועות, לרתק את כל הסד"כ של הצבא והמשטרה אלינו, ובכך להפוך בפועל את הגירוש לבלתי אפשרי. מה שמנע תסריט כזה היו שני דברים: בטווח הקצר, קריסת התשתיות של כפר מימון. ובטווח הארוך, העובדה שרבים מהנוכחים היו מפרנסים שהיו צריכים לחזור הביתה.

האם זה אומר שהסוף הזה היה צפוי מראש ובלתי נמנע? בוודאי שלא. היה ברור לחלוטין, למי שלא נוהג לסמוך על ניסים גלויים בחיי היום-יום, שכפר מימון לא יוכל להכיל לאורך זמן כמות כזאת של בני אדם. מרגע שהתבררה תמונת המצב, ניתן היה לנקוט במספר דרכי פעולה: אפשר היה לוותר מייד על נוכחותם של חלק ניכר מהאנשים, ולפעול בכיוון של ביסוס נוכחות מתמדת במקום לאורך זמן של אלפי בני אדם, בצורה שתאלץ את כוחות הביטחון להמשיך להיערך סביב כפר מימון, אבל לא תגרום לקריסת תשתיותיו. עם תחלופה מתמדת של אנשים שילכו ויבואו, כך שהנוכחות תישמר כל הזמן. אפשר היה להוציא מכפר מימון את רוב הנוכחים, להחזיר אותם לנתיבות, ובזמן שהיתר ממשיכים לרתק את הכוחות לכפר מימון, פשוט להתחיל בצעדה חדשה מכיוון אחר. אבל האמת היא, שהצורה עצמה שבה התנהלה הצעדה מלכתחילה הייתה מוטעית: התקדמות בהמון גדול לאורך ציר אחד היא הדרך הבטוחה ביותר להיבלם ולהיתקע במקום. כל מי שהיה חייל קרבי יודע, שכשמסתערים על יעד יהיה זה טירוף מוחלט להסתער בטור עורפי: כל החיילים שלך פשוט ייכתשו אחד אחרי השני. במקום זה, החיילים מיישרים קו, פותחים ביניהם מרווחים גדולים ככל שניתן ומסתערים. בעולם אידיאלי, את הצעדה היה צריך לערוך בדיוק באותה צורה: ביישור קו, כאשר עשרות אלפי בני אדם הולכים לכיוון רצועת עזה פרושים על פני שטח של עשרות קילומטרים. ואם את זה לא ניתן היה לעשות בגלל הקושי של משפחות עם ילדים ללכת בשטח הקשה, אפשר היה לנקוט במתווה ביניים: שתיים או שלוש צעדות גדולות שתתקדמנה במקביל ממקומות שונים, ובמקביל עשרות אלפי צעירים מחולקים לאלפי קבוצות, שיתקדמו בשטח עצמו. בקיצור, מנהיגי המאבק אכן נכשלו בכפר מימון, אבל לא בהחלטתם על הימנעות מפריצת הגדרות, שדווקא תאמה לגמרי את הקו שהותווה מלכתחילה, אלא במרובעות ובחוסר יצירתיות.

אני לא מקבל את התזה, ולפיה הנהגת המאבק החליטה מלכתחילה למסמס אותו ולא רצתה בהצלחתו. אין ספק שהם רצו שהמאבק יצליח, אבל תחת מגבלות נוקשות ביותר, שפעילים "אקטיביסטיים" יותר לא אהבו. בהקשר הזה ראוי לציין טענות מגוחכות במיוחד שעלו, כגון הטענה, שההנהגה לא הכינה שום חניון לשהייה ליד קיבוץ רעים, מה שמוכיח שהם מלכתחילה כלל לא תכננו להגיע לשם אלא תכננו להפסיק את הצעדה באמצעה. גם אם זה נכון, זו טענה מגוחכת מהסיבה הפשוטה, שהיה די ברור מלכתחילה, כשהמשטרה הודיעה שלא תאפשר לצעדה לעבור, שבשום תסריט הגיוני הצעדה במתכונתה הרגילה לא תגיע לרעים. לא משנה באיזה תסריט, ויהיה הקיצוני ביותר, הייתה מתפתחת הצעדה – בטבח נורא של אלפי מפגינים, או בסירוב המוני של חיילים לבלום את הצועדים ונפילת הממשלה – כך או אחרת גורלה של הצעדה היה נחרץ כבר בשלב מוקדם, הרבה לפני ההגעה לרעים.

הסיבה העיקרית, שבתודעה הציבורית התקבע דווקא הרגע הזה בכפר מימון כרגע הכישלון, היא משום ששם מועצת יש"ע נכשלה במבחן החשוב ביותר של מי שרוצה להוביל ציבור – מבחן האמון. אילו מלכתחילה היו אומרים שאי אפשר להתקדם ומעכשיו מחכים עד להודעה חדשה, אני מאמין שהרוב היו מקבלים את זה. אבל הם המשיכו עד הרגע האחרון לטעון שצועדים לגוש קטיף, גם כשהם כבר ידעו שזה לא אפשרי. השיא היה, כאשר במקום להחזיר את הצועדים לאחור, הם הפנו אותם לעשות הקפות מטופשות סביב הגדרות. אני מאמין שרוב מוחלט של הנוכחים, בדיוק כמוני, לא הבינו איך מתכוונת ההנהגה להוציא לפועל את המשך הצעידה, אבל כשהם חזרו והבטיחו זאת, כולם חשבו שאולי יש להם איזשהו טריק בשרוול. מה שיצר את האפקט הנורא של אכזבה ואי אמון היה הפער בין ההבטחות לבין מה שקרה בפועל, וההבנה שכבר בעת ההבטחות המנהיגים היו בטוחים שאי אפשר יהיה לקיים אותן. האפקט הזה הוחמר, כי בין המבטיחים היו גם רבנים, שלמילותיהם יש משמעות עצומה בעיני ציבור דתי שרואה בהם את מורי הדרך הרוחניים שלו.

אני סבור, שאי אפשר כלל להצביע על נקודה אחת, שממנה אפשר להגיד שהמאבק נכשל. אחרי כפר מימון היה עוד זמן רב, ובכל שלב בדרך אפשר היה עדיין בהתנהלות נכונה לטרפד את הגירוש, או לפחות להקשות עליו מאוד. בכל מקרה, אם מישהו מחפש את הכישלון המהדהד, הוא לא היה בכפר מימון, שם האירועים היו בסך הכול ניסוי כלים ראשון של מהלכים, שאף אחד עוד לא ניהל בעבר. את הכישלון האמיתי ניתן למצוא במה שהתרחש שבוע וחצי לאחר מכן באופקים.

אתאיסט בגוש קטיף / מארק לוגובסקוי
ספרי ניב, 2021
230 עמודים

מארק לוגובסקוי הוא מהנדס תוכנה. זהו ספרו הראשון

users: מארק לוגובסקוי

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם