פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "עין העולם", חלק א' (הספר הראשון בסדרת "כישור הזמן") מאת רוברט ג'ורדן

פרק חמישי

ליל-חורף

שמש עמדה במחצית הגובה שהייתה בו בצהרי היום בשעה שהגיעה העגלה לבית החווה. זה לא היה בית גדול, לא כמו כמה מהחוות הגדולות במזרח, בתים שהתרחבו עם השנים כדי לשכן משפחות שלמות. בשני נהרות חיו לעיתים שלושה או ארבעה דורות תחת קורת גג אחת, בכלל זה דודות, דודים, דודנים ואחיינים. טאם ורנד היו חריגים, מפני שהיו שני גברים שגרו לבד, וחוותם שכנה ביער המערב.

רוב החדרים היו בקומה הראשונה, שהייתה מלבן מאורגן, בלי אגפים או תוספות. בקומה השנייה היו שני חדרי שינה ומחסן שניצבו מתחת לגג הרעפים התלול. הצבע הלבן התקלף כולו מקירות העץ המוצקים בשל סופות החורף, אבל הבית היה מתוחזק להפליא, הרעפים היו מתוקנים כולם, והדלתות והתריסים היו תלויים היטב על ציריהם והתאימו למסגרותיהם.

הבית, האסם ומכלאת האבן של הצאן היוו את קודקודי המשולש סביב חצר החווה, שם פסעו כמה תרנגולות שניקרו בקרקע הקרה. סככת גז פתוחה ואבוס אבן עמדו ליד המכלאה. ליד השדות, בין החצר לעצים, עמד חרוט המעשנה הגבוה. חוואים מעטים בשני נהרות יכלו להסתדר בלי טבק וצמר למכירה בזמן שבאו הסוחרים.

כשהביט רנד במכלאת האבן, הביט בו התיש ארוך הקרניים בחזרה, אבל רוב הכבשים שחורות הפנים נשארו לרבוץ באדישות, או עמדו כשראשיהן שקועים באבוס. פרוותן הייתה סמיכה ומתולתלת, ולמרות זאת היה קר מדי להתחיל בגז.

"אני לא חושב שהאיש בגלימה השחורה היה כאן", קרא רנד אל אביו, שפסע לאט סביב הבית, אחז חנית בידו ובחן את הקרקע בעיון. "הכבשים לא היו שקטות כל-כך אם הוא היה מבקר כאן".

טאם הנהן אבל לא עצר. כשסיים להקיף את הבית, הקיף גם את האסם ואת המכלאה והמשיך לבחון את הקרקע. הוא בדק אפילו את המעשנה ואת סככת הייבוש. הוא שאב דלי מים מהבאר, מילא את ידו, הריח את המים ונגע בהם בזהירות בקצה לשונו. פתאום פרץ בצחוק ושתה את המים במהירות.

"אני מניח שהוא לא היה כאן", אמר לרנד וניגב את ידו על מעילו. "כל הדיבורים האלה על אנשים וסוסים שאני לא יכול לראות גורמים לי לפזול לכל עבר". הוא שפך את המים לדלי אחר ופנה אל הבית, הדלי בידו האחת והחנית בשנייה. "אכין נזיד לארוחת ערב. ואם אנחנו כבר כאן, אפשר לעבוד קצת".

רנד עיווה את פניו והצטער על שהוא מפסיד את ליל-חורף בשדה אמונד. אבל טאם צדק. העבודה מעולם לא הסתיימה באמת בחווה; ברגע שהסתיים דבר אחד, צצו שני דברים אחרים שהיה צריך לעשות. הוא היסס לרגע, אבל לבסוף שמר את קשתו בהישג יד. אם יופיע הפרש השחור, לא הייתה לו כל כוונה לעמוד מולו כשבידיו מעדר בלבד.

תחילה היה עליו להכניס את בלה לאורווה. אחרי שהסיר מעליה את הרתמה והכניס אותה לתא באסם, ליד הפרה שלהם, הסיר את גלימתו, חיכך את עורה של הסוסה בחופני חציר יבש, ואז קרצף אותה במברשת. הוא עלה בסולם הצר לעליית המתבן והוריד בשבילה חציר. הוא הביא גם דלי של שיבולת שועל, אף שלא נשאר הרבה, ועלול לעבור זמן רב לפני שמזג האוויר יתחמם שוב. הפרה נחלבה בבוקר, לפני עלות השחר, ונתנה רק רבע מהכמות הרגילה; היא הלכה והתייבשה ככל שהתמשך החורף.

לכבשים נשאר די אוכל ליומיים — הן כבר היו צריכות להיות במרעה, אבל השנה לא היה מרעה של ממש כלל — אבל רנד הוסיף להן מים. היה עליו גם לאסוף את הביצים שהוטלו. היו רק שלוש. התרנגולות למדו להחביא אותן טוב יותר.

הוא לקח את המעדר לגן הירקות שמאחורי הבית, בזמן שטאם יצא והתיישב על הספסל מול האסם. הוא החל לתקן רתמות והשעין את החנית על הקיר לידו. רנד הרגיש טוב יותר עכשיו, ולא היה נבוך עוד בגלל הקשת שהשאיר על גלימתו במרחק צעדים אחדים.

כמה עשבים בצבצו מעל הקרקע, אבל רובם היו עשבים שוטים. הכרובים היו מצומקים, ניצני השעועית והאפונים לא נראו כמעט, ולסלק לא היה זכר. לא הכול נשתל כמובן; רק חלק, בתקווה שהקור יישבר בזמן, והם יצמיחו יבול כלשהו לפני שיתרוקן המרתף. העידור לא נמשך זמן רב, ובעבר רנד לא היה חושב להתלונן על כך, אך עתה תהה מה יעשו אם דבר לא יצמח השנה. זו הייתה מחשבה לא נעימה. ואז היה עליו לבקע עצי הסקה.

היה נדמה לו, לרנד, ששנים חלפו מאז הפעם האחרונה שלא היה צורך לבקע עצי הסקה. אבל עם תלונות אי אפשר לחמם את הבית, ולכן לקח את הגרזן, השעין את הקשת ואת אשפת החיצים ליד בלוק הביקוע והתחיל לעבוד. גזעי אורן ללהבות חמות ומהירות, אלון לבערה איטית וממושכת. בתוך כמה דקות התחמם דיו כדי להסיר את מעילו. כשהייתה ערמת גזרי העצים גדולה דייה, סידר אותה ליד קיר הבית, לצד ערמות אחרות שכבר ניצבו שם. רובן הגיעו עד כרכובי הגג. בדרך כלל, בעונה זו של השנה, היו ערמות העצים קטנות. אבל לא כך השנה. חטוב והערם, חטוב והערם, רנד שקע בקצב העבודה, הנפת הגרזן, הערמת העצים. ידו של טאם על כתפו השיבה אותו למציאות, ולרגע מצמץ בהפתעה.

אור הדמדומים האפור כיסה את הארץ בשעה שעבד, והחושך החל לרדת במהירות. הירח המלא עמד מעל לצמרות העצים, חיוור ותפוח, כאילו עמד ליפול על ראשיהם. הרוח נעשתה קרה, והוא לא הרגיש בכך, וקרעי עננים שטו וחפזו על פני השמיים המאפילים.

"בוא נתרחץ, נערי, ונדאג לארוחת הערב. כבר הבאתי מים לאמבטיות חמות לפני השינה".

"כל דבר חם נשמע לי טוב עכשיו", אמר רנד, הרים את גלימתו וכרך אותה על כתפיו. חולצתו הייתה ספוגת זיעה, והרוח, שנשכחה מליבו בלהט הנפת הגרזן, ניסתה להקפיא אותו כעת, משחדל לעבוד. הוא הבליע פיהוק ונרעד בזמן שאסף את שאר חפציו. "וגם שינה. אני יכול לישון כל החגיגה".

"רוצה להתערב על זה?" חייך טאם, ורנד השיב לו חיוך. הוא לא היה מחמיץ את בל טיין גם אם היה עליו להישאר ער שבוע. איש לא יחמיץ את החג.

טאם הדליק נרות רבים, ובאח הגדולה, הבנויה אבן, בערה אש. החדר הראשי הקרין תחושה חמימה ונעימה. מלבד האח, היה שולחן גדול מעץ אלון, במרכז החדר, שולחן ארוך דיו לתריסר איש או יותר, אף שלעיתים נדירות ישבו סביבו אנשים רבים כל-כך מאז מתה אימו של רנד. כמה ארונות ומדפים, שרובם נבנו ביד האומן של טאם, ניצבו לאורך הקירות, וליד השולחן היו כיסאות גבוהי משענת. הכיסא המרופד, שטאם כינה בשם כיסא הקריאה שלו, עמד ליד הלהבות. רנד העדיף לקרוא בזמן שהוא שרוע על השטיח מול האש. מדף הספרים ליד הדלת לא היה ארוך כמו זה שבפונדק מעיין היין, אבל ספרים היו מצרך נדיר. רק רוכלים מעטים נשאו עימם יותר מכמה ספרים, ואלה חולקו בין כל מי שרצה בהם.

החדר אולי לא נראה מצוחצח, לא כמו שהחזיקו רוב נשות המחוז את בתיהן — מקטרתו של טאם ומסעותיו של ג'אין קל-רגל נחו על השולחן, ועוד ספר, כרוך בעץ, היה על כרית כיסא הקריאה שלו; רתמה שהמתינה לתיקון שכבה על הספסל ליד האח, וכמה חולצות נערמו על כיסא אחר וחיכו להטלאה — אבל הוא היה נקי ומסודר דיו והקרין תחושה ביתית שהייתה נעימה ומנחמת כמו האש הבוערת באח. כאן היה אפשר לשכוח את הצינה שמעבר לקירות. כאן לא היה דרקון כוזב. לא מלחמות, לא אאס סדאי. לא גברים בגלימות שחורות. הריח העולה מסיר הנזיד שמעל האש הציף את החדר ורנד נתקף רעב.

אביו בחש את תכולת הסיר בתרווד עץ ארוך וטעם מהנזיד. "עוד קצת".

רנד מיהר לשטוף את פניו וידיו; ליד הדלת היו קנקן מים, ואגן שניצב על חצובה. הוא רצה אמבטיה חמה שתשטוף את הזיעה מגופו ותפיג את הקור, אבל זה יבוא אחר כך, אחרי שיחממו את המיחם הגדול בחדר האחורי.

טאם שלח את ידו אל תוך אחד הארונות ושלף מפתח גדול, ארוך ככף ידו. הוא סובב אותו במנעול הגדול שעל הדלת. אל מול מבטו השואל של רנד, אמר: "ליתר ביטחון. אולי אני שוגה בדמיונות, אולי מזג האוויר מעכיר את מצב רוחי, אבל..." הוא נאנח וטפח עם המפתח על כף ידו. "אני אסגור את הדלת האחורית", אמר ונעלם לצידו האחורי של הבית.

רנד לא זכר מתי פעם היו הדלתות נעולות. איש לא נעל דלתות בשני נהרות. לא היה כל צורך בזה. עד עתה, לפחות.

מלמעלה, מחדר השינה של טאם, נשמעה חריקה, כאילו נגרר משהו על הרצפה. רנד קימט את מצחו. או שטאם החליט פתאום להזיז רהיטים, או שהוא שלף את התיבה הישנה שמתחת למיטתו. עוד דבר שמעולם לא עשה, ככל שרנד זכר.

הוא מילא קומקום קטן במים לתה, תלה אותו על קרס ברזל מעל האש, ואז ערך את השולחן. הוא עצמו גילף את הקערות והכפות. התריסים הקדמיים טרם הוגפו, והוא הציץ החוצה מדי פעם, אבל הלילה ירד כבר, והוא ראה רק את הצללים שהטיל אור הירח. הפרש השחור יכול לארוב שם בחוץ, אבל הוא ניסה לא לחשוב על כך.

כשחזר טאם לחדר, בהה בו רנד בתדהמה. חגורה עבה הייתה כרוכה סביב מותניו של אביו, וממנה הייתה תלויה חרב. אנפת ארד עיטרה את הנדן השחור, ואנפה נוספת הייתה על הניצב הארוך. האנשים היחידים שראה רנד עם חרבות היו שומרי הראש של הסוחרים. ולאן כמובן. הוא מעולם לא העלה על דעתו שלאביו יש חרב. חוץ מסמלי האנפה המעטרים אותה, דמתה החרב מאוד לחרבו של לאן.

"מניין זה הגיע?" שאל רנד. "קנית אותה מרוכל? כמה היא עלתה?"

טאם שלף את הנשק לאיטו; אור האש ריצד על הלהב הארוך והבוהק. החרב לא דמתה כלל לחרבות הגסות והפשוטות שראה רנד בידיהם של שומרי הראש של הסוחרים. היא לא הייתה מעוטרת בזהב או באבני חן, אבל היא נראתה לו מפוארת. הלהב המעוקל קלות וחד רק מצידו האחד, היה מעוטר באנפה נוספת, מוטבעת בפלדה. פיתוחי מתכת קצרים, מעוצבים כצמה קלועה, הקיפו את הניצב. היא נראתה כמעט שבירה לעומת חרבותיהם של שומרי הסוחרים; חרבותיהם שלהם היו חדות משני הצדדים ועבות דיין כדי לכרות עץ.

"השגתי אותה לפני זמן רב", אמר טאם, "הרחק מכאן. ושילמתי הרבה יותר מדי; שני מטבעות נחושת, גם זה יותר מדי בשביל דבר כזה. אימך לא אהבה את זה, אבל היא תמיד הייתה חכמה ממני. הייתי צעיר אז, ובאותו זמן חשבתי שזה שווה את המחיר. היא תמיד רצתה שאפטר ממנה, ויותר מפעם אחת חשבתי שהיא צודקת, שהייתי צריך לתת אותה".

הלהבות המשתקפות שיוו ללהב חזות יוקדת. רנד היה מופתע. הוא תמיד חלם שתהיה לו חרב. "לתת אותה? איך אפשר לתת חרב כזו?"

טאם השמיע קול נחרה בבוז. "היא לא מביאה תועלת רבה ברעיית צאן, נכון? אי אפשר לחרוש איתה שדה או לקצור בה יבול". הוא הביט בחרב לרגע ארוך, כמו תוהה מה הוא עושה עם דבר שכזה. לבסוף פלט אנחה עמוקה. "אבל אם אין אלה רק דמיונות קודרים, אם יכה בנו המזל הרע, אולי בימים הקרובים אשמח ששמתי אותה בארגז הישן ההוא". הוא החזיר את החרב בתנועה חלקה לנדנה, ניגב את ידו על חולצתו ועיווה את פניו. "הנזיד בוודאי מוכן. אני אמזוג ואתה תכין תה".

רנד הנהן ולקח את קופסת התה, אך רצה לדעת הכול. למה טאם קנה חרב? הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו. ואיפה השיג אותה? כמה רחוק? איש לא עזב את שני נהרות; או מעטים מאוד, לכל היותר. הוא תמיד שיער במעורפל שאביו יצא מהמחוז — אימו הייתה זרה — אבל חרב...? יהיו לו שאלות רבות ברגע שישבו ליד השולחן.

המים רתחו בפראות, והיה עליו לעטוף את ידית הקומקום בבד כדי להרימו מהקרס. החום עבר דרך הבד במהירות. כשהזדקף מעל האש, נשמעה חבטה כבדה על הדלת והרעידה את המנעול. כל המחשבות על החרב, או על הקומקום החם שבידו נעלמו מייד.

"אחד השכנים", אמר בהיסוס. "מר דאוטרי, שרוצה ללוות..." אבל חוותם של בני דאוטרי, שכניהם הקרובים ביותר, הייתה במרחק שעה, אפילו באור יום, ואורן דאוטרי, שהיה ידוע כאיש הלווה הכול משכניו, לא היה עוזב את ביתו בחשכה.

טאם הניח על השולחן את קערות הנזיד המלאות. הוא התרחק מהשולחן בעצלתיים. שתי ידיו נחו על ניצב חרבו. "אינני חושב —" החל לומר, והדלת נפרצה, והמנעול השבור עף לרצפה.

דמות מילאה את הפתח, גדולה מכל אדם שראה רנד מעולם, דמות בשריון שחור שהגיע עד ברכיה, מעוטר בקוצי מתכת בפרקי הידיים, במרפקים ועל הכתפיים. ידה האחת של הדמות אחזה בחרב כבדה, דמוית מגל; היד השנייה סוככה על העיניים, כמנסה לגונן עליהן מפני האור.

רנד חש שמץ של הקלה משונה. מי שזה לא היה, היצור לא היה הפרש בגלימה השחורה. ואז ראה את קרני האייל המעוקלות על הראש, שהגיע לגובה המשקוף, ובמקום שהיו אמורים להיות פה ואף היה לוע חייתי שעיר. הוא קלט הכול בן-רגע, בזמן הנשימה העמוקה שלקח ומייד צרח צרחה מבועתת, בשעה שהטיח את הקומקום הרותח לכיוון הראש האנושי למחצה, בלי לחשוב כלל על מעשיו.

היצור שאג, כשהכו המים הרותחים בפניו, קול שהיה צרחת כאב ונהמה חייתית גם יחד. ברגע שהִכה בו הקומקום, הבזיקה חרבו של טאם. השאגה הייתה פתאום לגרגור, והדמות הענקית מעדה לאחור. אבל קודם שסיימה את נפילתה, ניסתה דמות אחרת לחלוף על פניה. רנד הבחין בראש מעוות, מעוטר בקרניים חדות, וטאם תקף שנית, ושתי גופות ענקיות חסמו את הפתח. הוא קלט פתאום שאביו צועק אליו.

"ברח, נער! התחבא ביער!" הגופות בפתח זזו כשניסו דמויות אחרות למשוך אותן מבחוץ. טאם נעץ את כתפו מתחת לשולחן הכבד; הוא נאנח, הרים אותו והפך אותו לכיוון הפתח. "הם רבים מדי! צא מאחור! לך! לך! אני אבוא אחריך!"

כבר ברגע שפנה, נמלא רנד ברגשות בושה על שציית בקלות כזו. הוא רצה להישאר ולעזור לאביו, אף-על-פי שלא ידע איך, אבל הפחד אחז בגרונו, ורגליו נעו מאליהן. הוא יצא מהחדר בריצה אל החדר האחורי, מהר יותר משרץ מעולם. קולות נפץ וצעקות מהדלת הקדמית רדפו אחריו.

ידיו כבר נחו על המוט שנועל את הדלת האחורית, כשהבחין במנעול הברזל, מנעול שלא השתמשו בו מעולם. אבל טאם נעל אותו הלילה. הוא השאיר את המוט במקומו, רץ לחלון צדדי ופתח את התריסים. הלילה החליף את הדמדומים. הירח המלא והעננים הנסחפים הטילו כתמי צל על החצר, כרודפים זה אחר זה.

צללים, אמר לעצמו. רק צללים. הדלת האחורית חרקה בזמן שניסה מישהו — או משהו — לפתוח אותה. פיו של רנד התייבש. חבטה עזה טלטלה את הדלת ודרבנה אותו להזדרז; הוא החליק דרך החלון כארנב מבועת היורד למנהרה ונצמד לצד הבית. בתוך החדר, נשברו לוחות עץ בקול רעם.

הוא אילץ את עצמו לקום, שפוף, ולהציץ פנימה בעין אחת, דרך פינת החלון. הוא לא הצליח לראות הרבה בחשכה, אבל גם זה היה יותר מכפי שרצה לראות. הדלת הייתה תלויה על ציריה, מעוקמת, ודמויות אפלות נכנסו בזהירות לחדר ודיברו בקולות חרישיים, גרוניים. רנד לא הבין דבר מהנאמר; השפה נשמעה גסה, לא מתאימה ללשון אנושית. גרזינים וחניתות ועצמים בעלי עוקצים בהקו במעומעם באור הירח. מגפיים הקישו על הרצפה, ונשמעו נקישות קצביות, שדמו לקול פרסות.

הוא ניסה ליצור רוק בפיו. הוא נשם נשימה עמוקה ורועדת וצעק בכל כוחו: "הם באים מאחור!" המילים יצאו מפיו כקרקור חנוק, אבל הן יצאו, לכל הפחות. הוא לא היה בטוח שיצליח. "אני בחוץ! ברח, אבא!" ועם המילה האחרונה החל לרוץ ונמלט מהחווה.

צעקות גסות בשפה המשונה נשמעו מהחדר האחורי. זכוכיות נשברו בקול רם וחד, ומשהו הִכה בכבדות בקרקע שמאחוריו. הוא ניחש שאחד מהם קפץ דרך החלון במקום לנסות ולהידחק שוב דרך הפתח, אבל הוא לא הביט לאחור לאמת את ניחושו. הוא רץ אל הצל הקרוב ביותר, כשועל החומק מכלבי ציד, העמיד פנים כפונה אל היער, ואז צנח על בטנו וזחל בחזרה אל האסם, אל צלליו הגדולים והשחורים יותר. משהו נפל על כתפיו והוא הִכה בידיו, ולא היה בטוח אם הוא מנסה להילחם או לברוח, עד שהבין שאחז בידית המעדר החדשה שהחל טאם לגלף.

אידיוט! הוא שכב שם לרגע וניסה להפסיק להתנשף. אידיוט, קופלין מטומטם! לבסוף זחל לאורך קירו האחורי של האסם וגרר איתו את ידית המעדר. זה לא היה הרבה, אבל זה היה טוב יותר משום דבר. הוא הציץ בזהירות מעבר לפינה, לחצר ולבית.

הוא לא ראה כל סימן ליצור שקפץ אחריו מהחלון. היצור עלול להיות בכל מקום. לבטח מחפש אותו. אולי אפילו מתגנב אליו ברגע זה ממש.

פעיות מבוהלות עלו ממכלאת הכבשים שמשמאלו; העדר נקבץ כמנסה למצוא דרך מילוט. דמויות אפלות הופיעו בחלונות הקדמיים המוארים של הבית, וקול פלדה המכה בפלדה הצטלצל בחשכה. אחד החלונות נשבר פתאום במטר של זכוכית ועץ, וטאם קפץ דרכו, וחרבו אחוזה בידו. הוא נחת על רגליו, אבל במקום לברוח מהבית, רץ לצידו האחורי והתעלם מהיצורים המפלצתיים הנוהרים אחריו דרך החלון הפתוח והדלת.

רנד בהה באי-אמון. למה הוא לא מנסה לברוח? ואז הבין. טאם שמע את קולו מאחורי הבית, בפעם האחרונה. "אבא!" צעק רנד. "אני כאן!"

טאם הסתובב תוך כדי ריצה. הוא לא רץ לכיוונו של רנד, אלא פנה ממנו בזווית חדה. "ברח, נער!" צעק והצביע בחרבו כמסמן למישהו שעומד לפניו. "התחבא!" תריסר דמויות ענקיות מיהרו אחריו, וצעקות ויללות חדות הרעידו את אוויר הלילה.

רנד חזר אל הצללים מאחורי האסם. שם לא יכלו לראות אותו מהבית, אם כמה מהיצורים עדיין היו בפנים. הוא היה בטוח, לעת עתה. אבל לא טאם. טאם, שניסה להרחיק את היצורים האלה ממנו. ידיו התהדקו על ידית המעדר, והיה עליו לחשוק שיניים כדי להחניק צחוק פתאומי. ידית מעדר. לעמוד מול אחד היצורים האלה עם ידית מעדר זה לא יהיה דומה לקרב מקלות עם פרין. אבל הוא לא יוכל להניח לטאם להתייצב לבדו מול היצורים שרדפו אחריו.

"אני אתקדם כאילו אני צד ארנב", לחש לעצמו, "הם לא ישמעו אותי, לא יראו אותי". הקריאות המשונות הדהדו בחשכה, והוא ניסה לבלוע את רוקו. "כמו להק של זאבים רעבים". הוא התרחק מהאסם ללא קול, פנה לכיוון היער ואחז בידית המעדר בכוח רב כל-כך שידו כאבה.

תחילה, בשעה שהקיפו אותו העצים, שאב מהם ביטחון. הם עזרו להסתיר אותו מהיצורים המשונים שתקפו את החווה. אבל ככל שהעמיק אל בין העצים, החלו הצללים לנוע, והיה נדמה לו שחשכת היער עצמה השתנתה והחלה לזוז. עצים מאיימים נישאו מעליו; ענפים רחשו לעברו. אבל האם היו אלה רק עצים וענפים? הוא כמעט שמע את הצחקוקים המהמהמים החנוקים בגרונותיהם בשעה שהמתינו לו. יללות היצורים שרדפו אחרי טאם לא מילאו עוד את הלילה, אבל בדממה שהחליפה אותן, התכווץ רנד בבהלה בכל פעם שהרוח הסיטה ענף אחד לעבר אחר. הוא השתופף ונע לאט, יותר ויותר לאט. הוא כמעט לא העז לנשום, ירא שמא ישמעו אותו.

פתאום נסגרה יד על פיו מאחור, ומשהו אחז בפרק ידו כמלחצי ברזל. הוא שלח את ידו הפנויה לאחור וניסה בייאוש לאחוז בתוקף.

"אל תשבור את צווארי, נער", נשמעה לחישתו החנוקה של טאם.

הקלה הציפה אותו והמֵסה את שריריו הדרוכים. הוא נפל על ידיו וברכיו כשאביו הרפה ממנו, ונאנק כאילו רץ מיילים רבים. טאם צנח ארצה לצידו ונשען על מרפק אחד.

"לא הייתי מנסה זאת אם הייתי זוכר כמה גדלת בשנים האחרונות", לחש טאם. עיניו נעו ללא הרף בעודו מדבר ובחנו את החשכה בדריכות. "אבל הייתי חייב להבטיח שלא תצעק. כמה מהטרולוקים שומעים טוב כמו כלבים. אפילו טוב יותר".

"אבל טרולוקים הם רק..." רנד הניח למשפט לגווע. לא רק סיפור, לא אחרי הלילה. היצורים האלה יכלו להיות טרולוקים, או אפילו אדון האופל עצמו, ככל שהוא יכול לדעת. "אתה בטוח?" לחש. "אני מתכוון... טרולוקים?"

"אני בטוח. אבל מה הביא אותם לשני נהרות... מעולם לא ראיתי אחד מהם לפני הלילה, אבל דיברתי עם אנשים שראו, ואני יודע קצת. אולי מספיק כדי שנוכל להישאר בחיים. תקשיב טוב. טרולוק יכול לראות בחושך טוב יותר מאדם, אבל אור חזק מעוור אותו, לזמן-מה לפחות. זאת אולי הסיבה היחידה שהצלחנו לחמוק מכל-כך הרבה מהם. כמה מהם יכולים לעקוב אחריך בעזרת ריח או קול, אבל אומרים שהם עצלנים. אם נוכל לחמוק מידיהם די זמן, הם יוותרו לבסוף".

זה לא שיפר בהרבה את הרגשתו של רנד. "בסיפורים הם שונאים בני אדם ומשרתים את אדון האופל".

"אם משהו שייך לעדריו של רועה הלילה, נערי, הרי שאלה הטרולוקים. הם הורגים בשביל העונג שבהריגה, כך נאמר לי. אבל זה כל מה שאני יודע, פרט לכך שאי אפשר לבטוח בהם, אלא אם כן הם פוחדים מפניך, וגם אז, לא לזמן רב".

רנד נרעד. הוא לא חשב שהוא רוצה לפגוש מישהו שטרולוקים פוחדים מפניו. "אתה חושב שהם עדיין מחפשים אותנו?"

"אולי ואולי לא. הם לא נראים חכמים במיוחד. אחרי שהגענו ליער, שלחתי את אלה שרדפו אחריי לעבר ההרים בלי בעיות". טאם נגע בצידו הימני, ואז קירב את ידו לפניו. "אבל מוטב שננהג כאילו הם עדיין אחרינו".

"אתה פצוע".

"דבר בשקט. זאת רק שריטה, וכרגע לא נוכל לעשות דבר בקשר לזה. מזג האוויר לפחות מתחמם". הוא שכב באנחה כבדה. "אולי לא יהיה נורא כל-כך לבלות את הלילה בחוץ".

אי-שם בשולי מחשבותיו, הרהר רנד בחיבה על מעילו וגלימתו. העצים בלמו את רוב הרוח, אבל די היה במשבים שהצליחו להסתנן כדי לחתוך בבשרו כסכינים קפואות. הוא נגע בהיסוס בפניו של טאם ונרתע. "אתה קודח. אני חייב להביא אותך לנאיניב".

"עוד מעט, נערי".

"אין לנו זמן לבזבז. זאת דרך ארוכה בחושך". הוא קם על רגליו וניסה להקים את אביו. אנקה חנוקה, שטאם התקשה להבליע, גרמה לו להשכיב אותו שוב בחיפזון.

"תן לי לנוח מעט, נער. אני עייף".

רנד הִכה באגרופו על ירכו. אם הם היו בחווה, עם אש ושמיכות ומים ומרקחת מקליפת עץ ערבה, אולי הוא היה מוכן לחכות לבוקר קודם שירתום את בלה וייקח את טאם לכפר. אבל כאן לא הייתה אש, לא שמיכות, לא עגלה, וגם לא בלה. הדברים האלה היו בבית. אם אינו יכול לשאת את טאם אליהם, אולי יוכל להביא אותם אל טאם. מקצתם, לפחות. אם הטרולוקים הסתלקו. הם חייבים להסתלק, במוקדם או במאוחר.

הוא הביט בידית המעדר ושמט אותה. הוא שלף את חרבו של טאם. הלהב בהק באור עמום תחת קרני הירח החיוורות. תחושת הניצב הארוך בכף ידו הייתה משונה. הוא הצליף כמה פעמים באוויר לפני שהפסיק באנחה. זה היה קל להצליף באוויר. אבל אם יהיה עליו לעשות את זה מול טרולוק, לבטח יברח או יקפא, ולא יוכל לזוז עד שהטרולוק יניף את אחת החרבות המשונות האלה ו... מספיק! זה לא עוזר!

טאם אחז בזרועו כשהחל לקום. "לאן אתה הולך?"

"אנחנו צריכים את העגלה", אמר רנד בלחש, "ושמיכות". הוא היה מזועזע לראות באיזו קלות הסיר את ידו של אביו משרוולו. "תנוח, אני אחזור".

"זהירות", התנשף טאם.

הוא לא ראה את פניו באור הירח, אבל חש את עיניו הנעוצות בו. "אני איזהר". כמו עכבר בקן של נץ, חשב.

הוא החליק אל החשכה, דומם כאחד הצללים. הוא חשב על כל הפעמים ששיחק עם חבריו מחבואים בין העצים. הם היו רודפים זה אחר זה ומנסים לא להיראות ולא להישמע. משום מה לא הצליח לחשוב על זה כך עכשיו.

הוא התגנב מעץ לעץ, ניסה לחשוב על תוכנית, אבל עד שהגיע לקצה היער, כבר תכנן ופסל עשר תוכניות לפחות. הכול היה תלוי בשאלה אחת: האם היו עוד טרולוקים בבית? אם הם הסתלקו, הוא יוכל פשוט לגשת לבית ולקחת את כל מה שצריך. ואם הם יהיו עדיין שם... במקרה כזה, לא תהיה לו ברירה, והוא יחזור אל טאם. הוא לא אהב את זה, אבל ידע שלא יביא לטאם כל תועלת אם ייהרג.

הוא הציץ על מבני החווה. האסם ומכלאת הצאן היו רק צורות שחורות באור הירח. אור נשפך מחלונות הבית הקדמיים ודרך דלת הכניסה הפתוחה. רק הנרות שאבא הדליק, או שיש שם טרולוקים שמחכים?

הוא קפץ בבהלה למשמע קריאת ינשוף, ואז נצמד ברפיון לגזע עץ ורעד. זה לא הביא אותו לשום מקום. הוא צנח על בטנו, זחל והחזיק במגושם את החרב לפניו. סנטרו נשאר על העפר כל הדרך, עד לצידה האחורי של המכלאה.

הוא השתופף ליד קיר האבן והקשיב. דממת הלילה לא הופרה. הוא הזדקף בזהירות והציץ מעל הקיר. דבר לא נע בחצר. בחלונות הבית המוארים ובפתח לא נעו צללים. קודם בלה והעגלה, או השמיכות והדברים האחרים. האור הוא שסייע לו להגיע להחלטה. האסם היה חשוך. כל דבר יכול לארוב שם, והוא לא יוכל לדעת לפני שיהיה מאוחר מדי. בתוך הבית יוכל לראות לפחות.

הוא קפא פתאום כשהחל להשתופף שוב. אף קול לא נשמע. רוב הכבשים אולי נרגעו די כדי לחזור לישון, אף שזה לא היה הגיוני, כמה מהן תמיד היו ערות, אפילו באמצע הלילה, והיו מסתובבות ופועות מדי פעם. הוא ראה במעורפל את דמויותיהן על הקרקע. אחת מהן שכבה כמעט מתחתיו.

הוא טיפס על הקיר, ניסה לא להרעיש, עד שהצליח לפשוט את ידו ולגעת בדמות המעורפלת. אצבעותיו נגעו בצמר מתולתל, ואז במשהו רטוב; הכבשה לא נעה. הנשימה נעתקה מגופו כשנרתע, וכמעט הפיל את החרב. הם הורגים לשם התענוג. הוא מחה בעפר את הכתם הרטוב שעל ידו.

הוא אמר לעצמו בפראות שדבר לא השתנה. הטרולוקים עשו את מלאכת הטבח שלהם והסתלקו. הוא חזר על כך במוחו וחצה את החצר, שפוף ככל שיכול, וניסה להביט לכל הכיוונים גם יחד. הוא מעולם לא חשב שיבוא יום שיקנא בתולעים.

ליד הבית שכב צמוד לקיר, מתחת לחלון השבור, והקשיב. הצליל הרם ביותר ששמע היה קול הלמות הדם באוזניו. הוא הזדקף לאט והציץ פנימה.

סיר הנזיד עמד באפר שבאח, הפוך. שברי עץ כיסו את הרצפה; אף רהיט לא נותר שלם. אפילו השולחן המוצק נח בזווית משונה, ושתיים מרגליו נקצצו לגדמים עבים. כל המגירות הוצאו ממקומן ונופצו; כל הארונות היו פתוחים, ורוב הדלתות היו תלויות על ציר אחד בלבד. תכולת הארונות פוזרה על פני ההרס, והכול היה מכוסה במעטה לבן של קמח ומלח. השקים הקרועים עמדו ליד האח. ארבע גופות מעוותות שכבו בין הרהיטים השבורים. טרולוקים.

רנד זיהה אחד מהם, לפי קרני האייל שלו. האחרים היו דומים למרות ההבדלים שהיו ביניהם; תערובת מבחילה של פנים אנושיות מעוותות עם לועות חייתיים, קרניים, נוצות ופרווה. ידיהם, שהיו כמעט אנושיות, רק העצימו את תחושת התיעוב. שניים מהם נעלו מגפיים; לאחרים היו פרסות. הוא צפה בלי למצמץ עד שהחלו עיניו לצרוב. איש מהטרולוקים לא זז. הם חייבים להיות מתים. וטאם חיכה לו.

הוא רץ דרך הדלת הקדמית ועצר, נשנק מהצחנה. הדבר היחיד שהיה מסוגל לחשוב עליו שיכול אולי להתחרות בריח הזה, הייתה אורווה שלא נוקתה כמה חודשים. כתמים נאלחים כיסו את הקירות. רנד ניסה לנשום דרך פיו וחיטט בזריזות במהפכה שעל הרצפה. באחד הארונות היה נאד מים, זכר.

קול חיכוך מאחוריו הקפיא אותו עד לשד עצמותיו, והוא הסתובב, וכמעט נפל על שרידי השולחן. הוא ייצב את עצמו ונאנק בין שיניו, שיניים שהיו נוקשות לולא היה חושק אותן עד שלסתו כאבה.

אחד הטרולוקים קם על רגליו. לוע של זאב בלט מתחת לעיניים שקועות. עיניים חסרות הבעה, נטולות רגש ואנושיות להחריד. אוזניים שעירות וחדות רטטו ללא הרף. הוא פסע מעל לגופת אחד מחבריו, ורנד ראה שרגליו מסתיימות בפרסות תיש חדות. הוא היה לבוש בשריון שחור, כמו של האחרים, והתחכך בקול צורמני במכנסי העור שלו. אחת החרבות הענקיות, דמוית מגל, הייתה תלויה לצד גופו.

הוא רטן משהו בקול גרוני וחד, ואז אמר: "אחרים ללכת. נארג להישאר. נארג חכם". המילים היו מעוותות וקשות להבנה, בוקעות מפה שלא נועד לדיבור אנושי. קולו ניסה להיות מרגיע, חשב רנד, אבל הוא לא היה מסוגל לעקור את מבטו מהשיניים המוכתמות, הארוכות והחדות, שבהקו בכל פעם שדיבר היצור. "נארג לדעת חלק יחזרו אחר כך. נארג לחכות. אתה לא צריך חרב. לשים חרב ברצפה".

רנד לא הבין שהוא אוחז בשתי ידיו בחרבו של טאם, עד שהיצור דיבר. החרב רעדה מול גופו, חודה היה מופנה אל היצור הענקי. ראשו וכתפיו של היצור היו גבוהים מראשו של רנד, וכתפיו וזרועותיו היו גורמות למר לוהאן להיראות כננס.

"נארג לא לפגוע". הוא פסע צעד אחד לפנים, מצביע. "אתה לשים חרב ברצפה". השיער השחור על זרועותיו היה סבוך, כמו פרווה.

"תתרחק", אמר רנד וייחל שיוכל לשלוט בקולו הרועד. "למה עשיתם את זה? למה?"

"וְולְגָ'ה דָאֵג רוֹגְדָה!" הנהמה הפכה מייד לחיוך מלא שיניים. "שים חרב. נארג לא לפגוע. מִירְדְרַאַל לרצות לדבר אותך". הבזק של רגש חלף על הפנים המעוותות. פחד. "אחרים לחזור, אתה לדבר עם מִירְדְרַאַל". היצור פסע צעד נוסף, ידו הגדולה נשלחה אל ניצב חרבו. "אתה לשים חרב ברצפה".

רנד ליקק את שפתיו. מִירְדְרַאַל! הסיפורים הנוראיים ביותר הילכו הלילה בחוצות. אם נמוגן בדרכו לכאן, אז הטרולוק הוא הבעיה האחרונה שלו. הוא חייב להסתלק. אבל אם ישלוף הטרולוק את חרבו הגדולה, לא יהיה לו סיכוי. הוא אילץ את שפתיו להתעוות בחיוך רועד. "בסדר". הוא הידק את אחיזתו בחרב ושמט את שתי ידיו לצידי גופו. "אני אדבר".

החיוך הזאבי נעשה לנהמה, והטרולוק הסתער עליו. רנד לא חשב שיצור גדול כל-כך יוכל לנוע במהירות כזאת. הוא הרים את חרבו בייאוש. הגוף המפלצתי התנגש בו והדף אותו אל הקיר. הנשימה נעתקה מריאותיו באנקה. הוא ניסה לנשום כשנפלו שניהם לרצפה, והטרולוק עליו. הוא נאבק נואשות במשקל הנורא וניסה להתחמק מהידיים הגדולות שניסו לאחוז בו, ומהמלתעות המקישות.

הטרולוק התעוות פתאום וקפא. רנד, חבוט, חבול וחנוק למחצה מהמשקל המעיק עליו, נשאר לשכב בתדהמה. אבל הוא שב לעשתונותיו במהירות ונחלץ מתחת לגופה. ואכן, זאת הייתה גופה. להב חרבו של טאם, מגואל בדם, בקע ממרכז גבו של הטרולוק. הוא הספיק להרים את החרב בזמן, בסופו של דבר. דם כיסה גם את ידיו של רנד וצייר כתם שחור על חולצתו. קיבתו רחשה, והוא נאלץ לבלוע כדי לא להקיא. הוא רעד בכל גופו, כמו שרעד בשיא הפחד, אלא שהפעם רעד מהקלה. הוא היה בחיים.

אחרים יחזרו, אמר הטרולוק. הטרולוקים האחרים יחזרו לחווה. ומירדראל, נמוגן. הסיפורים אמרו שהנמוגנים מגיעים לגובה של שישה מטרים, ושהם רוכבים על צללים במקום על סוסים. כשנמוגן היה פונה הצידה, הוא פשוט היה נעלם, ולא הייתה בעולם חומה שיכלה לעצור בעדו. היה עליו לעשות את מה שרצה ולהסתלק. מהר.

הוא נאנק ממאמץ, סובב את גופתו של הטרולוק כדי לחלץ את החרב — וכמעט ברח כשהביטו בו עיניים פקוחות. אחרי רגע הבין שהעיניים המזוגגות היו כבר בקיפאון מוות.

הוא ניגב את ידיו בסמרטוט קרוע — בבוקר זו הייתה אחת מחולצותיו של טאם — וחילץ את הלהב. הוא ניקה את החרב ושמט את הסמרטוט בצער לרצפה. לא היה זמן לניקיון, חשב ונאלץ לחשוק את שיניו ולא לצחוק. הוא לא חשב שאי-פעם יוכלו לנקות את הבית כדי שיהיה אפשר לשוב ולחיות בו. הצחנה האיומה כבר נספגה בוודאי בקורות העץ. אבל לא היה זמן לחשוב על זה. אין זמן לניקיון. אין זמן לשום דבר, אולי.

הוא היה בטוח שישכח כמה דברים שיזדקקו להם, אבל טאם חיכה, והטרולוקים עמדו לחזור. הוא אסף את כל מה שהצליח לחשוב עליו. שמיכות מחדרי השינה למעלה ובדים נקיים לחבוש את פצעו של טאם. הגלימות והמעילים שלהם. נאד המים שנשא איתו בזמן שהיה לוקח את הצאן למרעה. חולצה נקייה. הוא לא ידע מתי יהיה לו זמן להחליף את בגדיו, אבל רצה להסיר את החולצה המוכתמת בדם בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. השקיק הקטן של קליפת הערבה הטחונה והתרופות האחרות נחו עכשיו בערמה כהה ובוצית, והוא לא הצליח להביא את עצמו לגעת בה.

אחד מדליי המים שהביא טאם עוד עמד ליד האח, ובדרך נס לא נשפך. הוא מילא את נאד המים, שטף בחיפזון את ידיו במים שנותרו ובדק שוב במהירות אם שכח משהו. הוא מצא את הקשת שלו בין השברים שעל הרצפה. היא הייתה שבורה לשניים, בנקודה העבה ביותר שלה. הוא נרעד כשהניח לשני השברים להישמט ארצה. יהיה עליהם להסתפק במה שאסף עד כה, החליט. הוא ערם הכול בזריזות מחוץ לדלת.

לבסוף, קודם שיצא מהבית, הרים פנס רוח מבין השברים שעל הרצפה. עוד היה שמן במנורה, והוא הדליק אותה מאחד הנרות וסגר את הצמצמים — נגד הרוח, אבל בעיקר כדי לא למשוך תשומת לב. אז מיהר החוצה, המנורה הייתה בידו האחת והחרב בשנייה. הוא לא ידע מה ימצא באסם, מכלאת הכבשים מנעה ממנו תקוות רבות. אבל הוא היה זקוק לעגלה כדי להביא את טאם לשדה אמונד. והוא היה זקוק לבלה בשביל העגלה. הצורך הפיח בו תקווה.

דלתות האסם היו פתוחות, אחת מהן חרקה על צירה ברוח. פנים האסם נראה תחילה כתמיד, אבל אז הסתגלו עיניו לאפלה, והוא ראה את התאים הריקים, את הדלתות שנעקרו מציריהן. בלה והפרה נעלמו. הוא מיהר לצידו האחורי של האסם. העגלה נחה על צידה, ומחצית ממוטות הגלגלים היו שבורים. מאחד היצולים נותר רק גדם קצר.

הייאוש שנאבק בו עד עתה הציף אותו. הוא לא היה בטוח שיוכל לשאת את טאם עד הכפר, אפילו אם יהיה אפשר לטלטל אותו. הכאב עלול להרוג את טאם מהר יותר מהקדחת. אבל זה היה הסיכוי היחיד שנשאר לו. הוא עשה כל שהיה יכול לעשות כאן. בשעה שפנה ללכת, נפל מבטו על היצול השבור שהיה מונח על הרצפה מכוסת הקש. הוא חייך פתאום.

הוא הניח את המנורה ואת החרב על הרצפה, וכעבור רגע נאבק בעגלה, הפך אותה עד שהתייצבה על גלגליה, וקול מוטות נוספים שנשברו מילא את האסם. היצול השלם בלט לפני העגלה. הוא הרים את החרב והִכה בעץ הישן. להפתעתו הנעימה, עפו שבבים גדולים עם כל מכה, והוא חתך את היצול כהרף עין, כאילו היה בידו גרזן טוב.

כשנפל היצול, הביט רנד בפליאה בלהב החרב. אפילו הגרזן החד ביותר היה מאבד את חדותו לאחר מאבק בעץ קשה וישן כל-כך, אבל החרב הייתה חדה ובוהקת כתמיד. הוא נגע בלהב באגודלו ומייד תחב את אצבעו לפיו. הלהב היה חד כתער.

אבל לא היה לו זמן להשתומם. הוא כיבה את המנורה — לא צריך לשרוף את האסם, יש די והותר צרות אחרות — הרים את שני המוטות החטובים ורץ בחזרה לאסוף את מה שהשאיר ליד הבית.

זה היה מטען מסורבל. לא כבד, אבל קשה לנשיאה. המוטות נעו בזרועותיו כשמעד על פני השדה החרוש. כשהגיע ליער, הכבידו עליו המוטות אף יותר, הסתבכו בענפי העצים וכמעט הפילו אותו ארצה. היה קל יותר לו היה גורר אותם, אבל אז היה משאיר אחריו עקבות ברורים. הוא התכוון לחכות כמה שרק יוכל לפני שישאיר עקבות.

טאם היה בדיוק היכן שהשאיר אותו, שקוע בשינה. רנד קיווה שהוא אכן ישן. הוא נתקף בהלה פתאום, שמט את מטענו והניח את ידו על פניו של אביו. טאם עדיין נשם, אבל הקדחת החמירה.

המגע העיר את טאם, אבל הוא היה מטושטש. "זה אתה, נערי?" התנשם. "דאגתי לך. חלמתי על ימים עברו. סיוטים". הוא מלמל בחולשה ושקע שוב בתרדמה.

"אל תדאג", אמר רנד. הוא כיסה את טאם במעיל ובגלימה להגן עליו מפני הרוח. "אני אביא אותך לנאיניב מהר ככל שאוכל". הוא המשיך לדבר, יותר להרגיע את עצמו, הסיר את החולצה המוכתמת בדם, לא הרגיש כלל בקור בלהיטותו להיפטר ממנה ולבש את החולצה הנקייה. לאחר שזרק את החולצה הישנה, הרגיש כאילו התרחץ. "אנחנו נגיע לכפר במהירות, והחוכמה תסדר הכול. אתה תראה. הכול יהיה בסדר".

מחשבה זו הייתה לנגד עיניו כמשׂוּאה בזמן שלבש את מעילו ורכן לטפל בפצעו של טאם. הם יהיו בטוחים כשיגיעו לכפר, ונאיניב תרפא את טאם. הוא רק צריך להביא אותו לשם.

עין העולם, חלק א' (הספר הראשון בסדרת "כישור הזמן") / רוברט ג'ורדן
אופוס, 2022
תרגום מאנגלית: בועז וייס וצפריר גרוסמן
432 עמודים

* הפרק לקוח מתוך המהדורה החדשה של הספר "עין העולם" שעבר עריכה מחודשת

ג'יימס אוליבר ריגני ג'וניור (2007-1948), שכתב תחת שם העט רוברט ג'ורדן, היה סופר פנטזיה אמריקאי. אחרי שירןת במלחמת וייטנאם ולימודים לתואר ראשון בפיזיקה, החל ג'ורדן לעבוד כמהנדס גרעין בצי האמריקאי. בגיל 29 החל לכתוב. ג'ורדן כתב במספר סוגות ספרותיות אבל נודע בעיקר בזכות יצירתו בז'אנר הפנטזיה. ג'ורדן הספיק לפרסם 11 ספרים ביצירתו האפית "מחזור כישור הזמן", בטרם הלך לעולמו. שלושת הספרים האחרונים בסדרה הושלמו על ידי סופר הפנטזיה ברנדון סנדרסון