"אף יהודי" מאת ענת עינהר

אף יהודי

פתאום הם נראו יהודים, עומדים שמה בצד בשקט עם המזוודות, חיוורי עור ושערם כהה וגם עיניהם כהות וכל אף מאפיהם מפותח וגבנוני בדרכו, ואילו הוא עמד במרחק מה ודיבר עם פקיד הקבלה באנגלית מצוחצחת ובכמה מִלות מפתח בגרמנית, וכשסיכמו ביניהם את הדברים אמר לפקיד באגביות מוטעמת, דאנקה שן, וקולו העמוק לא התהדהד שם, בלובי המצועצע, המחופה כולו עץ כמו ארון קבורה ילדותי.

הוטל שם אור שמש כחלחל מן החלונות הפתוחים, וכשהוא הסתובב ופנה לחזור אליהם, פלש האור אל עיניו והן היו כחולות מאי-פעם, כחולות להחריד, מכחילות באור כמו הקרקעית המתנוצצת של בריכת השחייה שמעבר לחלון.

גם הלב שלו צבוע באיזשהו צבע פלסטי, חשבה כשראתה את שגיא רוכן ומנשק את אחותה אוסי על המצח, ממתי מנשקים אהובה על המצח, ומה אתה משחק אותה פה אבא של כולם. אבל שוב לא יכלה להפגין כלפיו את מורת רוחה ואת עצבנותה. היא חייכה בחיבה מעושה והזדקפה קצת ונישקה את אוהד בצוואר. ככה מנשקים מישהו שאוהבים ורוצים בו, במקומות הרכים, הרגישים, לא על פלדת המצח. היא חשה בזרם המבוכה המהיר שעבר באוהד כשנדחק גבנון אפה אל עיקול צווארו, והבל פיה ריפרף על נחיריה לא רענן ועייף מן הטיסה. בזמן האחרון מתחדד לו העור בכל פעם שהיא מדביקה אליו לשון או שפתיים, כאילו נדרשים נימוסים מיוחדים לכבוד הבחור החדש של אחותה הקטנה.

שגיא הציג לפניהם שני צרורות מפתחות עם תגי עץ ממוספרים וחייך במין גאוות יחידה מוזרה, כאילו לא היו אלה הוריהן ששילמו מראש על הנופש הזה בשלוכזי והזמינו בנדיבות גם את אוהד שלה ואת החבר החדש והנחמד של אחותה.

הם גם נותנים פה עץ לארוחת צהריים? היא ציחקקה בטפלות ותקעה בכיסה את המפתח עם התג העבה שלקחה משגיא.

הוא הרחיב אליה את עיניו, לירוק מתוכן את אש ההפתעה: מה פתאום! בקבלה אמרו לי שכל יום בחמש הם מגישים בלובי עוגות שוקולד וקצפת ופירות יבשים. מתי בזמן האחרון יצא לך לבחור בין בייננשטיך ושווארצוואלדר קירשטורט?

אוהד ואחותה אוסי הזילו אליו מבט מאוחד, כאילו המלים הגרמניות הנאפות בפיו הן העוגות עצמן. שווארצוואלדר קירשטורט! שלושתם התפוצצו מצחוק ופנו למצוא את המעליות שיישאו אותם אל חדריהם. באומקושן! פרנקפורטר קראנץ! הם קישקשו שברי מלים גרוניות ולא הפסיקו לצחקק אל כפותיהם ולהשתיק זה את זה, והיא נגררה אחריהם בדממה, קשובה לרטינתם של גלגלי המזוודות על שטיחי הלבד האדומים.

נורא יפה שם, בטיטיזי, אגם שלוכזי זה לזקנים, הוא אמר, היא ואוהד באו אל חדרם הסמוך של שגיא ושל אוסי ושגיא ישב על מיטתם הגדולה וסיפר להם על ההבדל בין שני האתרים, אולי רמז משהו על שיקול דעתם השגוי של הוריהן, שבחרו את בית המלון הזה בשביל בנותיהם ובני זוגן, אבל מה יכול לקלוע יותר לבלונדיני הזה מאתר הנופש המתוקתק הזה, שהורכב כולו מאריזת ענק של פליימוביל. תססה בגרונה התנגדות לתוכניותיו של שגיא אבל היא שמעה את עצמה מתפעלת בקול: וואו, נשמע מעולה, וכל מה שבא לה היה לשכב על איזו מיטה לבנה ולדחוף את פניה אל הנקב שבמראשותיה, ומישהו יעסה אז את גבה הלוך-חזור, הלוך-חזור.

נשכור שם אופניים ונרכב עד קצה ההר, שגיא אמר ומשך אליו את אוסי והיא התיישבה על ירכו הגדולה, אישה קטנה ושחורת שיער בצלו הבלונדיני כמו בת חורגת לאביה, הוא טירטר את ברכו תחתיה וצחק אל קודקודה המתולתל, עוד זוכרת לרכוב על אופניים או שתיפלי ישר על התחת?

היא ואוהד עמדו בחדרם של אחותה ושל החבר החדש שלה ופתאום קפצה אוסי מירכו של שגיא והכניעה אותו לאחור עד שנשמט על המיטה בכל גודלו, וכששכב על גבו התקוטטה איתו אוסי באגרופיה החיוורים והוא דיגדג את מותניה הכחושים באצבעות גדולות וחזקות, והיא ואוהד עמדו שם סמוקים ומרוחקים זה מזה כמו שתי נקניקיות על שיפוד, רגע ארוך עמדו ככה בלי אומר, תוקעים במיטה מבט ארוך של קוצר רוח.

אז שיהיה טיטיזי, אוהד אמר לבסוף בהרמת קול גברית, כאילו די לסכם עניין כזה בינו ובין שגיא, והיא שמעה את לחישתו הרכה של שגיא מזדחלת על מיטתם עד לאוזנה של אוסי: אני אשמור לך על התחת, אל תדאגי, הוא יותר מדי חשוב לי.

שמחה שיש עוד משהו בעולם הזה שגבוה ממנו, גם אם צריך להרחיק לשם כך עד הנה. כל כך התרגלה כבר לקומתו הסמכותית הזקורה ביניהם, והנה עכשיו, ביער, מתגבהים סביבם האורנים והאשוחים כל כך, עד שאין עוד חשיבות להפרשי הגובה שבין ארבעתם, ובתוך כך הועמה קצת גם ההילה הבלונדינית שלו. נער מקומי עם זקנקן בהיר דליל ושרוולֵי קעקועים על ידיו דיבר אליהם באנגלית שוטפת, הקפיד לפנות במבטו אל ארבעתם והציע להם לשכור אופניים חשמליים: הם נוחים יותר למי שלא מכיר טוב את השטח ויאפשרו להם להתרכז בנוף במקום ברכיבה. היא שמעה את קולו העמוק של שגיא צולל מטה מצמרות העצים, ממהר ועונה לנער רצף הברות בגרמנית, מִקשה מילולית מורכבת כל כך עד שמיד התפצחה במוחה כמו כוס זכוכית על הרצפה. ואף על פי כן ברור היה לה, הנה הוא מחייך בעידון גברי ומבהיר לנער הנחמד שבתחנה להשכרת האופניים שלא מעניינים אותו הצעצועים החשמליים שלו, הם הולכים על הפוקוס ספורט הכי קלאסיים שיש כאן, וכשהניח כף יד גדולה על עורפה של אוסי, הבינה גם את זה: והיום זה תורו לשלם עליהם.

אוהד כיוון בשבילה את גובה המושב ובדק את גמישות הכידון, היא התיישבה על אופניה כשהלך לבדוק גם את אופניו, קצות בהונותיה נוגעים בקרקע הלחה ומשולש המושב נדחק עמוק במפשעתה, וריח הגומי של ציפויי הידיות בוטה וחריף בנחיריה כמו סילון של אלכוהול. אוסי ציווחה מעל אופניה; תמיד היא קלה אוסי, תמיד האחות הקטנה, לא רק שלה אלא של כולם כמדומה, בדיוק כמו משקל גופה, קטן כזה, ומשהו מתעופף בצחוק שלה, משהו מתעופף לה בתחביר. הוא החבר הכי מגודל שאי-פעם היה לה, כאילו עכשיו שהיא מתבגרת, נדרש לה מישהו גדול במיוחד כדי לשמר את קטנותה. ופתאום הכתה בראשה מחשבה לא צפויה: הוא כל כך גדול, שאולי הוא היה מספיק לשתינו...

הם התחילו לרכוב לאורך השביל, התרחקו מהתחנה, מהתיירים האירופים והיפנים, מהמארחים הגרמנים, עיסת השפות הזרות נספגה במרחק ונמוגה. הוא רכב בראש, גופו הגדול רכון קדימה, אגלי זיעה ראשונים כבר זרוקים בחולצתו, קסדתו הצהובה מבצבצת כמו שמש מעבר להררי גבו. מדי פעם הציץ לאחור, לבדוק את אוסי בחיוך פרטי, ואף שלא ראתה את פניה של אחותה, ידעה שהיא מחזירה לו חיוך מאותו הסוג, רק נוצץ יותר וילדותי יותר.

אוהד רכב לצדה והושיט לה את ידו, רגע שמטה את אחיזתה בכידון והניחה את ידה בשלו, ראתה שהוא מחייך את החיוך החולמני שהכירה היטב, כמו תמיד נעמה לו מאוד חסות השתיקה, ההתכנסות פנימה, החנקת הקול, לפעמים זה נראה כמו הסגולה הגברית ביותר, לפעמים נחשפת כך בעיניה כל חולשתו.

אבל הדרך התחספסה תחתיהם ושניהם מיהרו להתיר את קשר הידיים והגבירו את מאמץ הדיווש, ופתאום, כעבור מטרים אחדים, נענו לה רגליה והדוושות האיצו תחת סוליות הנעליים, האדמה נימוחה שם ופלומות ירקרקות רישרשו ברוך תחת צמיגי אופניה, משהו שיקשק על צמרות האורנים וצייץ שם בפראות, ריח האורן היה מוכר וזר לה בעת ובעונה אחת, כאילו הוסר מעליו המעטה הים-תיכוני של האבק והחום וכאן, בטיטיזי, הוא נידף עירום, בכל צלילותו.

היא חלפה כרוח על פני אחותה הקטנה הנאבקת באופניה וכבר הקדימה אותה בטור הרוכבים שלהם, משני צדיה האשוחים והאורנים ומיליוני מחטיהם זקורות לכל עבר כמו חצים המתרברבים בנוף הזר העשיר, ולפניה פרוש גבו הגדול של שגיא, חולצתו נגדשה בזיעה ונדבקה אל בשרו כמו שכבת עור נוספת. משהו מנע ממנה לנסות ולעבור גם אותו, ולא היה זה דווקא הביטחון שהשרה עליהם בראש הטור — נדמה לה שאילו רק רצתה היה בכוחה להתרומם על האופניים עד לענני השמנת שמעל העצים — אלא המחשבה שגבה יהיה חשוף לעיונו כמו ספר פתוח.

הוא סובב את ראשו לאחור לבדוק מה העניינים שם, החיוך הפרטי ההוא עוד הרטיב את שפתיו, ואז מצא שם אותה, במקום את אחותה הקטנה. במבט ראשון הן דומות: במבנה הגוף, בהילת השיער הפרועה, בעצמות הלחיים החיוורות ובגרמיותו של האף, ודאי גם בתנוחת גופיהן על האופניים. אבל אוסי קטנה יותר, פחות במידות הממשיות של גופה ויותר בעיצוב הפנים ובהתעגלות כתפיה וירכיה. אוסי היא גורית, ואילו היא כבר בגרה ללא שוב.

חיוכו הפרטי חרב על שפתיו והתחלף במין חיוך רחב, ומעווה ומנותק, מין חיוך אירופי נימוסי, שהזכיר לה בהבזק את מארחיהם המקומיים, וכבר התקשתה לדעת אם היא שונאת אותם בגללו או שונאת אותו בגללם. הוא הטה את ראשו כדי לאתר את אוסי מאחוריה וניצוץ שמש מסנוור פרץ רגע מקסדתו, ומיד האיץ באוסי במבט רעב שתיתן כבר גז שם מאחור, שתעקוף את אחותה הגדולה ותחזור למקום הטבעי לה, כצל נודד אחריו.

איילת זוזי רגע, היא שמעה את אוסי פוקדת עליה בגבה, מפני שלפעמים יש להן לאחיות קטנות כוח עצום ומיוחד להן; כל גופה נדרך על האופניים כדי לסטות הצידה ולהשיב את הסדר אל כנו, אבל כשסובב שוב את ראשו כדי לוודא שאמנם הן מתחלפות זו בזו, התמרד בה משהו והיא דבקה בקו הרכיבה שלה, ישר וחרוץ. הוא הרים את ידו השמאלית הכבירה ואותת לאוסי לעקוף אותה משמאל, יש מקום, לא לפחד. היא שמעה את אחותה הקטנה גונחת בחוסר אונים ואומרת לה בעלבון ילדותי, מה עובר עלייך איילת, השתגעת, והיא רק הקשיחה את עורפה עד שהיו היא ואופניה לגוף מתכתי אחד. אבל אז גברה התנשפותה של אוסי מאחורי גבה והילת שערה הפרועה ביצבצה בזווית עינה, ואחר כך הצטייצו צמיגי אופניהן אלה באלה וציחצחו חישורים ברחש קר, וחיכוך חד חתך בקרסולה והאופניים נטו והתעקמו וצנחו תחתיה. אפה נחבט באבן: מיד כבה הכאב שבקרסול ונדלק כאב חם בין עיניה, בין נחיריה, בנשימתה. היא שכבה ונכנעה לו, לכאב, והאדמה הלחה קיררה קצת את חזה ואת צווארה.

היא שמעה את עצירתם ואת השכבת אופניהם על האדמה, ומיד צצו ששת נעליהם, כולן מרובבות בשמן שחור ובבוץ, והתייצבו בגובה עיניה, מביטות בה בחרטומים חסרי עיניים. אחרי רגע השתופפו שלושתם והציצו בפניה, ואוהד ליטף את לחייהּ והסיט משם כמה תלתלים כהים. ויד נוספת, גדולה מאוד, גרפה באחת קווצת שיער סמיכה וסילקה אותה ממצחה, עד שהתרחב באחת שדה ראייתה: שגיא מילא אותו, בלונדיני וסמוק, ואוהד ואוסי ביצבצו בשוליו.

אני בסדר! היא מיהרה להבהיר, אבל כשהתרוממה מעל הקרקע היתה האבן שתחתיה לחה ואדומה.

יורד לך דם! אוסי גוננה על פניה הקטנים, שלא תדביק אותה המכה. כואב לי האף, היא אמרה לאוהד ואפה בער בתוכה, כאילו מחצה אותו איזו יד אל תוך גולגולתה, ובחזית פניה נותר רק חור עשן.

רק חטפת מכה, לא יותר, אוהד אמר וסקר אותה בדאגה ובאהבה, אבל שוב לא העז לגעת בפניה הפגועים. רק אחר כך, בחדרם שבבית המלון, אחרי שהתרחצו והתלבשו לקראת ארוחת הערב ועל פניה נותרה חבורה כהה, מכוערת, רק אז אמר לה אוהד בחיוך החולמני שלו: אין סיכוי שזה נשבר, יש רק קצת נפיחות בגלל השטף דם הגדול הזה. ותמיד הייתי חולה על האף היהודי שלך, הוא נישק נשיקה רכה בקו הלסת שלה, ואחר כך הציע שאולי יתעכבו קצת לפני הארוחה ויישארו עוד קצת בחדר, במיטה, הוא מבטיח שייזהר עליה כמו על ציור של ג'קסון פולוק.

לא, היא אמרה וכבר פתחה את דלת החדר, אני מפחדת להתנשם יותר מדי דרך האף הזה עכשיו, שלא ינשור לי פתאום, וחשק עז עבר בה לשכב על מיטה לבנה לבנה, פניה טמונים בחריץ שבמראשותיה ומישהו יעסה אז את גבה הלוך-חזור, הלוך-חזור.

אחרי ארוחת הערב הם הלכו לבר מחוץ למלון והזמינו שם שפריץ ובירה מהחבית כמו תיירים טובים, אחר כך קשרו שיחה עם שני אוסטרים, פקידים באחד המלונות בסביבה, ושתו איתם עוד, עד שאחד מהם, וילי, התכעס תוך כדי שיחה על האיחוד האירופי ועל זרימת הזרים לארצו עד שהיא מאבדת את צורתה, מבע קשה של שנאה פשט בפניו כמו להדגיש עוד את זהותו הנדרסת, ולבסוף התוודה ששמו אינו וילי אלא אדולף, ולמה לא יכול כבר אוסטרי להיקרא פשוט אדולף, מה כל כך נורא בזה, ושגיא סיפר לו שגם לסבא רבא שלו קראו אדולף וגם הוא שינה את שמו, רק לא לווילי אלא ליוסף, ואחר כך הניף שגיא את כוס הווינשטפן שלו ואמר בעברית לחיי כל האדולפים, והם הניפו את כוסותיהם והידהדו אחריו לחיים, והאוסטרי הסתודד עם שגיא וביקש לברר שוב אם שתי האחיות האלה לא תורכיות במקרה, ושגיא חזר והזכיר לו שאין לו מה לדאוג, מדובר בשתי יהודיות ממשפחה טובה, ידידה לעם האוסטרי מזה כמה דורות יפים. הן הינהנו לאישור וצחקו, גם אוהד צחק צחוק מלא וערני וצלול שלא ראתה אצלו זמן רב, צחוק כזה שנדמה שאין ביכולתה לעורר בו עוד.

אבל בדרך חזרה למלון, כששגיא ואוסי התמרמרו קצת על המסלול ההוא בטיטיזי שנקטע פתאום, ואוסי התקרבה אל פניה של איילת עד שהוכפלו עיניה, והיא אמרה בקולה הקטן והמתפנק שתוך יומיים תרד לאיילת הנפיחות והם יוכלו לצאת לשם שוב בלי בעיה, פתאום היא שמעה את אוהד אומר שהוא מת על האף שלה, ובמבטא גרמני מוגזם הוא חזר ואמר, מת על ה... איך אומרים את זה כאן? היודישה נאזה של איילת, תסתכלו איזה יודישה נאזה יש לה עכשיו, ושוב לא היה לה ברור את מי הוא מחקה ככה, את אדולף האוסטרי או את שגיא, ובכלל, למה הוא צריך להתבטל ככה בפני שגיא, מה יש בו בשגיא שגורם להם, לשלושתם, לרצות להרשים אותו כל כך, לא ייתכן שזה רק הגובה הזה והבהירות השרירה שלו והקול העמוק והשליטה בגרמנית, כל אלה הם רק ביטוי חיצוני לאיזו עליונות פנימית ששורה עליהם, תסתום ת'פה, היא אמרה לאוהד והודיעה להם שהם יכולים לנסוע לאן שהם רוצים מחר אבל התיזוזים שלהם הגיעו לה עד לפה, היא לא זזה מחר לשום מקום ועל הבוקר היא נרשמת למסאז' ולא יוצאת מהמלון עד הלילה.

יש דברים שלא אומרים בגרמנית, היא שמעה את שגיא מעיר ברצינות לאוהד כשהאיצה את הליכתה אל החדר והתרחקה מהם במסדרון, תבין שיש מלים שלא מצחיקות את הגרמנים, וטרקה בפניהם את הדלת.
הגב שלי הורג אותי, שגיא אמר בארוחת הבוקר, חריצי גבינות ודוגמיות ריבה וירקות ונקניקים ביצבצו על צלחותיהם הלבנות ופירורי לחמניות טריות נימרו את המפה הלבנה, ואוסי אמרה, זאת בעיה של גבוהים, זה ידוע, ועיסתה קצת את שורש גבו של שגיא ואחר כך את שכמותיו והוא התרכז במגעה אבל לא השמיע קול, רק פזל אליה, אל איילת, והפטיר, עדיף שאני ארשום אותך למסאז' ובאותה הזדמנות אני גם ארשום את עצמי. נשב עוד מעט עם הקטלוג ונחליט מה מתאים לנו משם שלא ניפול עם זה, ושוב גירתה לה שתלטנותו את העצבים, ועוד יותר הרגיזה אותה התחנחנותה בפניו וההנאה הרעה שהיא שואבת ממנה, מפני שלאוהד היתה גועלית עוד מאתמול בלילה והוא היה שקט ומכונס בעצמו אף יותר מבדרך כלל, והיא אמרה לשגיא, מעולה, איזה הצלה, והסיטה ממנו את מבטה ברגע שהשתלטה אחותה על פרצופו הגדול בנשיקות ואמרה, את מי זה מעניין, מסאז'ים, כשיש אחלה סקס.

הם דיפדפו בקטלוג והיא בחרה לה מסאז' שוודי ושגיא בחר מסאז' עמוק יותר, ושניהם פנו אל פקידת הקבלה והוא הזמין בשבילם את התור בזה אחר זה, ונתן לה את מִלתו שהם יחזרו עד חמש. עד אז יהיה לך קצת שקט מאיתנו, הוא חייך אליה, נראה לי בלתי נסבל להיות כל הזמן עם זוג כמונו, עם אוסי ואיתי, לא? והיא לא ירדה לסוף דעתו, אם גם אותו קצת מביכה הדביקות המינית הפומבית שלהם, או שאולי הוא משתחצן בה עכשיו, והיא השיבה לו חיוך דחוק ומיד כיסתה על אפה המנופח בידה: מי יודע איזה חיוך יוצא לה ככה, במצבה.

סוף-סוף יצאו שלושתם לסיור המפלים שלהם, ואילו היא רצתה רק מים עומדים ושקטים, ובאטיות רבה היא נכנסה אל הבריכה הכחולה כמו עין פעורה, ושטה במימיה שעה ארוכה ודקה עד שִכחה, עד שלא נותרו ממנה אלא גוף קטן ואף גדול, צפים על פני המים. אבל ככל שהאטה תנועתה במים כן האיץ השעון הגדול התלוי גבוה מעל לגדת הבריכה, כמו כדי להזכיר לה שוב ושוב שאין הוא רואה בעין יפה את התבטלותה של התיירת הזאת, ואולי כמו אדולף האוסטרי גם הוא דוחק במחוגיו כדי לזרז את עזיבתה של זרה כמוה את חבל הארץ הזה. היא יצאה מהמים, הסירה את כובע הרחצה וניגבה את גופה, ואחר כך לבשה את החלוק הלבן והתמתחה בתוכו: זה העולם שלה, כאן, בתחומי החלוק הזה, והשאר יכולים לקפוץ.

בקושי הוא דיבר אנגלית ומבטו היה ענייני, איש בן חמישים בערך עם עיני פלדה ושיער אפור קצוץ, וודאי כבר עיסה מאות תיירים ותיירות כמוה, אז למה שיזייף מבט אישי ורפואי כמו המעסים המאוסים בחוות הבריאות בארץ? הוא יצא רגע מהחדר ונתן לה שהות לפשוט את החלוק ולשכב על מיטת הטיפולים, ולא ניקר בה שום היסוס כשפשטה את החלוק מעליה והשאירה רק תחתונים על גופה: כמה משחררת הזרות שאופפת אותה מכאן ומכאן, כששלושת האנשים היחידים שהיא מכירה פה, גם הם רחוקים ממנה עכשיו. היא השתרעה על המיטה הצרה על בטנה, ובאטיות קברה את ראשה בחריץ החוצה את מראשות המיטה. פעימות דם מכאיבות התרכזו רגע באפה המהופך מטה, אבל אחרי דקה התפזרו אל לחייה ונמוגו לאטן, נותרה רק מועקה קלה לאורך אפה, כאילו הוכפל או שולש משקלו בבת אחת.

היא שלחה את ידיה לאחור וכיסתה את גבה בסדין המלון הדק, הנוקשה מכביסות חוזרות ונשנות, שהיה פרוש קודם לכן על המיטה, ובתוך כך שמעה אותו חוזר פנימה וסוגר אחריו את הדלת, ואחר כך שאל בנימה צבאית: גוד? ואולי רק הכריז ככה על תחילת עבודתו.

הוא אחז בשולי הסדין וקיפל אותו עד לשורש גבה בתנועה מהירה ויבשה, עד שהרגישה את אחיזת הקפל בחריץ העכוז. שמעה רחש נוזלי ואת כפות ידיו מתחככות זו בזו בחטף אלים, ומיד אחר כך הוא הניח אותן על שכמותיה והחל לעסות את גבה באטיות. גם מגעו היה קצת קשה מדי ונשחק, כמו הסדין המכסה את רגליה בלי שמץ של רוך, אבל היא עצמה את עיניה עד שחשה את כל גופה נעצם, מהקודקוד עד הבהונות, ורובץ בלי ניע תחת הידיים העמלות ומשב נשימתו של המעסה. מבעד להתנמנמותה נעסו גם ידיה ורגליה וכפותיהן ונמשחו בשמן שבידיו, עד ששמעה פתאום אותו קול צבאי מודיע לה: טרן אראונד, פליז. היא חילצה את פניה מהחריץ שבמזרן ופקחה את עיניה לזוג חריצים דקים: הוא עמד כמו חייל לצד המיטה ואחז בסדין הנוקשה, מותח אותו מעליה כמו וילון שיסתיר ממנו את חזה העירום, המתהפך עכשיו על מיטת הטיפולים. אחר כך כיסה את חזה ואת בטנה ביריעת הסדין וחזר לעסות את צדם השני של ירכיה ושל שוקיה. עיניה היו עצומות כשהסיר את הסדין מעל גופה, ורווח לה עכשיו, בלי מגעו האדיש של הסדין.

אבל פתאום פשט האיש את תחתוניה מעליה בתנועה חדה והשאיר אותם מופשלים מעל ברכיה. היא נדהמה מתעוזתו ופקחה את עיניה באחת, אבל הוא לא השיב לה מבט, רק עיסה אותה במורד בטנה, מן הטבור עד לקו ערוותה, באותה חריצות יבשה ובשתיקת ברזל, והיא הידקה את ירכיה זו לזו עד שהתאבנו לכדי ירך עבה אחת. השקט בחדר היה כבד לאין שיעור והיא לא פצתה פה, רק קרעה מבט אל המעסה החותר אל מפשעתה בידיו המשומנות והידקה את ירכיה ככל שיכלה. הוא לא העז לחצות את קו הערווה ולפשק את ירכיה בכוח, רק חתר שוב ושוב מהטבור אל מפשעתה בידיו החמות ונתקל בהידוק רגליה, ולאחר דקה או שתיים נואש מניסיונותיו, העלה את תחתוניה בחזרה למקומם והלך לעמוד מאחורי ראשה ולעסות שם את עורפה.

היא לא חשה דבר מלבד הצורך להוסיף ולשתוק בכל מחיר, לא להפר אף לא בנימה את תקניותו של המעמד הזה בחדר הטיפולים הזר. שוב לא עצמה את עיניה, רק חיכתה במבט קרוע שיסיים האיש את מלאכתו. נשימתו היתה קרובה אל פניה, והיא זיהתה בה עקבות קלושות של ניקוטין.

עוד דקות אחדות עברו והוא הרפה ממנה וחזר ואמר כבתחילה: גוד! ויצא מהחדר בשקט. היא קמה והתלבשה, ומיד לאחר שנעלה את כפכפיה הוא חזר אל החדר, ושאל בלי לתת בה מבט: רום נאמבר? היא נקבה במספר החדר והוא רשם אותו בחופזה בפנקסו, תלש משם את הדף ונתן לה אותו. תנק יו, היא הפטירה ויצאה מן הדלת הפתוחה. ואז ראתה אותו עומד שם, גבוה ובלונדיני מאוד וסמוק לחיים מן השהייה הממושכת בחוץ, מתלוצץ עם פקידת הקבלה של הספא בגרמנית המוטעמת שלו, קולו רם מעט מן הרגיל, שלא יחמיץ איש את שליטתו של התייר הזה בשפה המקומית. נדמה לה שגופו מתפקע בתוך החלוק הלבן, גדול כל כך וזחוח וכמעט מטיל אימה, מפואר ושרירי מאוד ובד המגבת של החלוק עוטף אותו פיסולי ומבהיק, מדיף סביבו עוצמה מרעידה. בדידותה הופרה: הם חזרו, הוא ואוסי ואוהד, והנה הוא מחכה כאן לתורו.

היא הסתובבה במהירות וחזרה אל חדר הטיפולים: המעסה עוד עמד שם, ראשו קצוץ השיער מורכן אל פנקסו והוא מעיין בין דפיו.

There is a tall guy on his way to you, היא אמרה ונקבה בו את מבטה עד שאפה כמעט נגע באפו.
Ya, הוא הביט בה בחשד, בזרות גמורה, A tall guy…
You do the same thing to him! היא קרעה אותו במבטה ופקדה עליו, You do to him what you did to me! You hear me?

A guy, מילמל המעסה ומיד פנה ממנה לסדר בקפדנות את בקבוקוני השמן שלו זה לצד זה, He is a guy, I am a guy, אמר ונד בראשו להבהיר לה את ההבדל בינה ובין הבא בתור.

I don't care, היא התקרבה אליו, If you don't do it to him too, I will complain! I go to the reception and complain against you. I am serious, you hear?

He will complain! הרים המעסה את קולו ומיד היסה אותו בחזרה, I don't want the tall guy to complain, please! מבטו התרכך בתחינה והוא חייך חיוך נפסד ומכוער, מבקש להשכיח ממנה את כעסה ואת מה שנעשה ביניהם קודם לכן.

He will never complain. He will never say a word. Making a mess here, in a German hotel, this will be too embarrassing for a civilized guy like him. But me, הצביעה על פניה ועל אפה הגס והגרמי, I can be very rude! So you better do as I say היא יצאה מהחדר ונתקלה בו, מחכה בסבלנות לתורו. היי איילת, הוא אמר, לא הפסדת כלום, תאמיני לי. שוב נכפה על פניה החיוך המתנחמד והמרצה, באמת? היא רצתה ללכת משם מהר ככל האפשר, אבל רגע לפני שמיהרה הלאה לכד את עינה חוט לבן סורר, תפוס בין סיבי החלוק העוטף את חזהו של שגיא. זהו, היא סילקה אותו משם באצבע צרדה וטפחה קלות על חלקת החלוק הנקייה, המתוחה היטב על החזה הרחב, תהנה שם בפנים.

אף יהודי / ענת עינהר
הוצאת דביר ומכון הקשרים של אוניברסיטת באר שבע, 2021
239 עמודים

ענת עינהר היא סופרת, מעצבת ומאיירת ישראלית. ספרה הראשון, קובץ הנובלות "טורפים של קיץ", זכה בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2010. לצד ספרות למבוגרים פרסמה גם ספר ילדים וטורי קומיקס

users: ענת עינהר

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם