פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ספר חמש הטבעות" מאת מיאמוטו מוסאשי

ספר חמש הטבעות מורכב מחמישה חלקים – מגילת האדמה, מגילת המים, מגילת האש, מגילת הרוח ומגילת הרִיק. להלן קטע מתוך מגילת האש העוסקת בכללים יסודיים לקרבות גדולים כקטנים (הקטעים המודגשים הם הסברים והערות של המתרגם)

לצלוח את המְצר

כדי לחצות את הים בספינה צריך לחצות מְצרים צרים [ומסוכנים בעלי זרמים מהירים], וגם מעברי ים ארוכים [וקשים] של ארבעים או חמישים רִי [160 או 200 ק"מ]. זה מה שנקרא "לצלוח את המְצר".

גם במשך החיים, לאורך חייו של אדם ישנן פעמים רבות שבהן צריך "לצלוח את המְצר".

כשמדובר במסלול הספינה יש להכיר את המעבר הימי, לדעת את מיקום הספינה ולדעת היטב מה התנאים באותו יום. גם אם מפליגים לבד ללא ליווי, מזהים את התנאים באותו זמן ומסתמכים על הרוח הצידית, או על הרוח הגבית; ואם הרוח משתנה, חותרים שניים או שלושה רִי [8 או 12 ק"מ], מנווטים את הספינה בנחישות להגיע לנמל וצולחים את המְצר.

גם במסע החיים יש לשמור על נחישות כזו, ובמצבים קשים להחליט ש"צולחים את המְצר".

גם בלחימה, בתוך הקרב, חשוב מאוד "לצלוח את המְצר". יש לזהות את יכולות היריב ולדעת לְמה אני מסוגל, ובאמצעות עקרונות אומנות הלחימה "לצלוח את המְצר". זה כמו שקברניט טוב חוצה את דרך הים.

בעת התמודדות עם מצבים קשים, סכנות או משברים, בחיים כמו בקרב, יש להשתמש בכל הכלים והיכולות ולצלוח אותם; להתייחס אליהם כאל מצב זמני שאותו יש לעבור כדי להגיע לחוף מבטחים. אם ישנו רגע קשה ומסוכן, יש להיות בטוח ביכולתך לעבור אותו, להמשיך הלאה ולצאת מאזור הסכנה.

להבין את מצב העניינים

לראות את המצב בלחימה בקנה מידה גדול פירושו לדעת אם מורל האויב גבוה או נמוך, לדעת את גודל הכוח שלו, להבין את התנאים בשטח. לפענח היטב את מצב האויב, ולהבין איך עושים שימוש מתאים בכוח האדם ובעקרונות אומנות הלחימה כדי להשיג ניצחון בטוח בתנאים אלו. יש להילחם כשיודעים לִצפות איך יתפתח מצב העניינים.

גם בלחימה בקנה מידה קטן יש לדעת את השיטה של היריב, לעמוד על האופי שלו, על יתרונותיו וחסרונותיו, ולעשות את מה שהוא לא יצפה לו. חשוב ביותר לזהות את השינויים הקלים בטון שלו, ומתוך כך להבין מהו התזמון הנכון ולהצליח להקדים אותו.

אם כוח החשיבה חזק, ניתן להבין את מצבם של דברים.

כשתורת הלחימה הופכת טבעית לנו, מבינים את מצבו של היריב וישנן דרכים רבות לניצחון. יש להבין וליישם זאת.

לדרוך על החרב

"לדרוך על החרב" הוא עיקרון המשמש רבות בתורת הלחימה. קודם כול לגבי לחימה בקנה מידה גדול: האויב משתמש בקשתות ורובים. לפני כל דבר אחר, האויב יירה לעברנו בקשתות וברובים. אם ננסה להסתער לעברו לאחר גמר הירי, [יהיה לאויב מספיק זמן להיערך] והקשתות כבר יהיו דרוכות בחיצים, ואבקת השרפה כבר תוכנס לרובים ויהיה קשה מאוד לפרוץ ולהגיע עד אליו.

לכן גם מול קשתות ורובים צריך להסתער במהירות עוד כשהאויב יורה [לפני שסיים את המטח הראשון]. אם מסתערים מוקדם, הקשתות לא יספיקו להידרך והרובים לא יספיקו לירות [מטח נוסף].

לא משנה מה האויב מתכנן, צריך לתפוס את ההזדמנות באותו הרגע, "לדרוך" על מה שהוא מתכנן וכך לנצח.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, אם מכים לכיוון היריב רק לאחר התקפה שלו כל פעם, נוצר קצב שבו אחד מכה אחרי השני, ולא מגיעים לשום מקום. צריך להיות בהרגשה של "לדרוך על חרב" היריב המכה, להכות כשהוא מוציא את המכה. אסור לתת לו להוציא מכה שנייה. כשאומרים "לדרוך" הכוונה היא לא בהכרח עם הרגל: "דורכים" גם עם הגוף, "דורכים" עם הכוונה, כמובן "דורכים" גם עם החרב. צריך למנוע מהיריב את המכה השנייה. זאת כדי להקדים אותו בכל דבר. לא מדובר בלהכות בו-זמנית עם היריב אלא מיד לאחר שהוא הוציא את המכה. יש לחקור זאת היטב.

אם לא הצלחנו לסכל את מה שהיריב תכנן לעשות עוד בשלב התכנון, אנו "תוקפים את ההתקפה" ועוצרים את הפעולה בתחילתה. בעיקר לא מאפשרים לו להמשיך ולייצר התקפה נוספת.

לזהות את ההתמוטטות

התמוטטות היא תופעה המתרחשת בכל דבר. בתים [משפחות] מתמוטטים, הגוף מתמוטט [חולה]. גם היריב, כאשר המקצב שלו מופר, מתמוטט.

בלחימה בקנה מידה גדול חשוב ביותר לזהות את נקודת הזמן שבה האויב מתמוטט ולדחוף קדימה בלי להחמיץ את הרגע. אם מחמיצים את רגע ההתמוטטות, האויב יכול להתארגן מחדש.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, בתוך הקרב התמוטטות היריב מתחילה כאשר המקצב שלו מופר. אם מחמיצים את הרגע הזה הוא יכול לחזור לעצמו ולהתארגן מחדש, ולא נשיג דבר. חשוב ביותר לתפוס את הרגע הזה, שבו מתחילה ההתמוטטות, לרדוף אחרי היריב ולא לאפשר לו לחזור לעצמו. הרדיפה צריכה להיעשות בנחישות ובעוצמה. יש להכות אותו כך שלא יצליח להתאושש. צריך להבין היטב כיצד להכות אותו נכון, אחרת זה עלול להיות מאוחר מדי. עניין זה יש להבין וליישם היטב.

להיות ליריב

"להיות ליריב" זה להפוך להיות היריב ולחשוב כמוהו. למשל, מקרה שבו פורץ נכנס לבית ומתבצר בו. הוא נראה חזק ומאיים, אבל אם נהיה הוא ונחשוב כמוהו, [נראה] שכל האנשים הם אויביו, והוא נמלט ואובד עצות. המתבצר הוא הפסיון והאנשים הבאים להורגו הם הנץ. צריך להבין זאת היטב.

גם בלחימה בקנה מידה גדול, האויב יכול להיתפס כחזק וכמהווה איום רציני. אבל עם כוח אדם משובח, עם ידע בעקרונות תורת הלחימה ויכולת לזהות את הדרכים לנצח את היריב, אין צורך לדאוג.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, צריך להיות לַיריב ולחשוב כמוהו. [כשהוא עומד מול יריב] השולט בתורת הלחימה, יודע היטב את עקרונותיה ומומחה בדרך הלחימה, היריב ודאי יחשוב שהוא עומד להפסיד. יש לחקור זאת היטב.

לעיתים קרובות האויב נראה מסוכן וחזק יותר מכפי שהוא באמת. אם רואים את הדברים מנקודת המבט שלו, מבינים שלפעמים הוא זה שמרגיש חסר ביטחון, חלש ומפוחד. זו דרך לשמר ביטחון עצמי.

לשחרר את ארבע הידיים

"לשחרר את ארבע הידיים" מתקיים כאשר גם לנו וגם ליריב אותה גישה לקרב, ואנו נאבקים זה בזה בלי התקדמות. אם מרגישים שאנו לכודים במאבק, צריך לזנוח מיד את הכוונה הראשונית שלנו ולהשיג ניצחון בדרך אחרת לגמרי.

בלחימה בקנה מידה גדול, כשנכנסים למצב "ארבע ידיים", ההתעקשות גורמת לאובדן אנשים רבים. צריך לשנות את כיוון החשיבה ולהשיג ניצחון על ידי שימוש באמצעי שהאויב לא יחשוב עליו.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, חשוב ביותר להבין שכאשר רואים שנכנסים למצב "ארבע ידיים", יש לשנות מיד את אופן החשיבה, לזהות את מצב היריב ולהשתמש במשהו שונה לגמרי כדי לנצח. יש להבין זאת לעומק.

"ארבע ידיים" הן דימוי למאבק שקול.

כאן מדובר על כך שקיבעון מחשבתי (כמו גם גופני או תנועתי) הוא מסוכן. על כך שאסור "ללכת עם הראש בקיר". אם המצב תקוע ואין התקדמות, צריך לשנות גישה במהירות ולנצח בדרך שונה לחלוטין, אחרת המחיר גבוה מאוד.

לגרש את הצללים

משתמשים ב"לגרש את הצללים" כאשר איננו מזהים את כוונת היריב.

בלחימה בקנה מידה גדול, כשבשום אופן לא ניתן לדעת את מצבו של האויב, יש לביים התקפה חזקה וכך [בעקבות תגובתו] לחשוף את מערך האויב. לאחר שאמצעי האויב נחשפו, קל יהיה לנצח בדרך שונה [מההתקפה המבוימת].

גם בלחימה בקנה מידה קטן, אם היריב עומד כאשר החרב מאחוריו או כשהיא לצידו [שאז קשה לעמוד על כוונתו], מטעים אותו בהתקפת דמה, וכוונתו נחשפת [בתנועת] חרבו. כשהכוונה נחשפה וידועה לנו, יש לנצל מיד את הרגע ולנצח. אם לא נשים לב לרגע הזה, נחמיץ את התזמון הנכון. יש לחקור זאת היטב.

לסכל את הצל

משתמשים ב"לסכל את הצל" כאשר אנו מזהים את כוונת היריב.

בלחימה בקנה מידה גדול, כשהאויב עומד לבצע תמרון נגדנו, האויב מבין שאנו עומדים לסכל בעוצמה את מה שתכנן. הוא יירתע בשל כך וישנה את תכניותיו; אז גם אנו נשנה אמצעים, ומתוך מחשבה פתוחה נקדים אותו וננצח.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, כשהיריב בעל כוונה חזקה [לבצע טכניקה מסוימת], יש למנוע זאת ממנו בתזמון המתאים, ולנצל את התזמון הזה שבו הוא נעצר כדי להקדים אותו ולנצח. יש להבין וליישם זאת היטב.

להדביק את היריב

הדבקה קיימת בדברים רבים. נמנום למשל הוא מידבק, פיהוקים מידבקים, וגם ישנו הזמן העובר.

בלחימה בקנה מידה גדול, כשמבחינים שהאויב חסר מנוחה ונחפז [לבצע], אין להיות מושפעים מכך אלא להפגין מולו רגיעה. האויב יושפע מאיתנו וינהג כמונו, הערנות שלו תתרופף. כשנרגיש ש"הדבקנו" אותו, נתקיף מהר ובעוצמה מתוך מחשבה פתוחה ונשיג ניצחון.

בלחימה בקנה מידה קטן מפגינים רגיעה, הן בגוף והן ברוח. חשוב מאוד לתפוס את הרגע שבו היריב נרפֶּה, ואז להקדים אותו, לתקוף חזק ומהר ולנצח.

ישנה טכניקה דומה הנקראת "לשכּר את היריב": [באמצעותה] מחלישים את כוח הרצון של היריב – גורמים לו לחוסר שקט – גורמים לו להרגיש נפחד.

יש להבין וליישם זאת היטב.

"מדביקים את היריב" בהלך רוח פסיבי ונרפה וברמת פעילות נמוכה. גורמים לו "להוריד הילוך", וזה התזמון שבו הופכים הכול ותוקפים חזק. לעיתים מדובר בשבריר שנייה בלבד שבו מורידים את רמת האיום כלפי היריב ו"מרגיעים" אותו כדי לנצל זאת, ומיד לתקוף.

גם "לשכּר את היריב" היא דוגמה לאמצעי שליטה פסיכולוגי על היריב. באמצעות השראה של הלך רוח כזה או אחר על היריב ניתן לתמרן אותו. כאן זה נעשה באמצעות "הדבקה", היריב יושפע באופן לא מודע מההתנהגות ומ"רמת האנרגיה" שלנו.

להוציא מאיזון

אפשר "להוציא את היריב מאיזון" בדרכים שונות: א. ללחוץ אותו; ב. לגרום לו להתייאש; ג. להפתיע אותו. יש לחקור זאת היטב.

חשוב מאוד להוציא את היריב מאיזון בלחימה בקנה מידה גדול. חשוב ביותר לתקוף בכל העוצמה בנקודה שבה הוא לא מצפה, לנצל את המבוכה בשורות האויב, להקדים אותו כשהיתרון אצלנו ולנצח.

גם בלחימה בקנה מידה קטן, בהתחלה יש להציג לו רגיעה, ובבת אחת לתקוף בכוח, להמשיך תוך שרוחו מתערערת ולא לתת לו לנשום, ומיד לנצל את היתרון ולהשיג ניצחון. יש לחקור זאת היטב.

מסופר שכאשר שהה מוסאשי באזור אִיזוּמוֹ במערב יפן, הוא הוזמן על ידי הדָאימיוֹ (שליט פאודלי) המקומי לערוך קרב מול הלוחם הטוב ביותר בשורותיו, שהיה גדל גוף וחזק מאוד. הדו-קרב היה אמור להיערך בחצר גדולה. הדאימיו ופמלייתו ישבו והמתינו, ואילו הלוחם עצמו נשא מוט עץ משושה באורך של יותר משני מטר – כלי נשק אימתני, ששימש לעיתים אנשים גדולי מידות. הוא נשען על הקיר ליד הכניסה לבניין וחיכה. מוסאשי הגיע מתוך המבנה, ועוד לפני שסיים לרדת במדרגות לחצר הִכה עם חרב העץ שלו (המשמשת לאימונים ולדו-קרבות שבהם הוחלט מראש לא להשתמש בחרבות אמת) בראשו של יריבו. זה הופתע לחלוטין והכין את המוט כדי להכות, אך בעודו עושה כן, קיבל מכה לכל אחת מידיו ושמט את המקל. המכה הבאה פגעה בקודקודו והפילה אותו לקרקע.

זהו שימוש בעקרון ההוצאה מאיזון על ידי הפתעה.

המארח כעס מאוד על כך (משום שראה חוסר הגינות בהתקפה הפתאומית). מוסאשי אמר לו: "מה שעשיתי היה לגמרי הולם. לא תוכל להבין באמת את תורת הלחימה עד שלא תתנסה בה בעצמך". המארח הכועס נטל חרב עץ ונעמד מול מוסאשי, שדחק אותו אל תוך המבנה. לאחר מספר חילופי מכות הוא ניסה לדקור, מוסאשי הסיט והכה את חרבו בעוצמה ששברה אותה לשתיים, כאשר חלק אחד עף ונתקע בתקרה. או אז ירד המארח על ברכיו וביקש להפוך לתלמידו. מוסאשי נעתר לבקשתו ונשאר שם תקופה ללמד את הדאימיו ואת אנשיו.

פרוטרט עצמי של מיאמוטו מוסאשי

ספר חמש הטבעות / מיאמוטו מוסאשי
כרמל, 2021
תרגום מיפנית קלאסית: גיא רנן
136 עמודים

מיאמוטו מוסאשי (1645-1584), נחשב לאחד מאומני הלחימה בחרב המפורסמים בהיסטוריה של יפן. מוסאשי היה סמוראי ללא אדון (רונין), אסטרטג צבאי, צייר מחונן, מעצב גנים ומתכנן ערים. החיבור "ספר חמש הטבעות", אותו כתב בערוב ימיו, עוסק באמנות הלחימה בחרב ובאמנות הלחימה בכלל

גיא רנן הוא מוסמך בלימודי יפן המתמחה בהיסטוריה של הסמוראים ובתרבותם, עוסק מעל שלושים שנה באמנויות לחימה יפניות