מליאת הכנסת, 2018   מקור: לע"מ (קובי גדעון)

לאחרונה שבה ועלתה לדיון ציבורי סוגיית החקיקה הפרסונלית, בעקבות שני מהלכי חקיקה, שזכו לכינויים "חוק נתניהו" ו-"חוק ברקת".

"חוק נתניהו" הוא התיקון לחוק יסוד: הממשלה, אותו יזם שר המשפטים גדעון סער. לפי התיקון המוצע, תישלל אפשרות קבלת המנדט להרכבת ממשלה ממי שתלוי ועומד כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירה שהעונש המרבי בגינה עולה על שלוש שנות מאסר, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין קלון בנסיבות ביצוע העבירה.

לתזכיר החוק, שפורסם בחודש אוקטובר 2021, התקבלו 415 הערות מטעם הציבור. יש הטוענים, כי מדובר בחוק מחויב המציאות לשם הבטחת טוהר המידות של העומד בראש הנהגת המדינה. גם היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, כבר הביע עמדתו, לפיה מדובר בחקיקה לגיטימית, שלהשקפתו אינה חקיקה פרסונלית, באשר היא כללית וצופה פני עתיד. מנגד, אחרים רואים בה חקיקה בלתי ראויה, בהיותה, להשקפתם, חקיקה פרסונלית מובהקת שנועדה לחסום בדרך בלתי דמוקרטית את דרכו של בנימין נתניהו להתמודדות על ראשות הממשלה. מכל מקום, על פי ניתוח ריאלי של המצב הפוליטי דהיום, נראה שמובילי ההצעה יתקשו לגייס את הרוב הנדרש בכנסת לצורך הפיכתה לחוק.

יש להבחין הבחן היטב בין חוק זה לבין חוק אחר שעבר לאחרונה בקריאה ראשונה בכנסת, אשר גם לו יש שייחסו כוונה להצר את צעדיו של נתניהו בשדה הפוליטי. הכוונה הינה לחוק הגבלת כהונתו של ראש ממשלה לתקופה מרבית של שמונה שנים. במהלך הדיון בכנסת אודות חוק זה, טענה, למשל, חברת הכנסת מירי רגב: "החוק הזה, יחד עם החוק הנוסף שרוצה להעביר גדעון סער, הם חוקים פרסונליים שמנסים למנוע מבנימין נתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה, כל עוד הציבור רוצה אותו". אלא שלאמיתו של דבר, חוק זה אינו יכול להיחשב בשום פנים ואופן כחוק פרסונלי, באשר נקבע בו מפורשות כי הוא לא יחול על תקופות כהונה בתפקיד ראש הממשלה שלפני כניסתו לתוקף. כלומר, הוא אינו רלוונטי לחלוטין לתקופות בהן שימש נתניהו כראש הממשלה בעבר, אינו מתייחס לנסיבות ייחודיות לנתניהו ויחול רק מכאן ולהבא, במידה שווה לחלוטין על כל אדם שיכהן בתפקיד ראש הממשלה. יצוין גם, שנתניהו כבר לא כיהן כראש ממשלה בעת תחילת הליכי חקיקת החוק, וגם במובן זה לא קיים כל שוני בינו לבין כל מועמד פוטנציאלי אחר לתפקיד. אם בכלל ניתן לייחס לחוק זה ממד פרסונלי כלשהו, ואני סבור כאמור שאין כל הצדקה לכך, הרי שהוא רלוונטי דווקא ביחס לראש הממשלה המכהן נפתלי בנט, ואולי גם ביחס לראש הממשלה החליפי יאיר לפיד.

"חוק ברקת" הוא השם שניתן להצעת חוק אותה פעל לקדם חבר הכנסת דודי אמסלם, לפיה ייאסר שימוש בהון עצמי של מועמד ובני משפחתו, מעבר לסכום של 100 אלף שקלים בשנה, לצורך מימון קמפיין פוליטי.

גם כאן יש הטוענים כי מדובר בחקיקה ראויה שנועדה ליצור שוויון בין המתמודדים ולאפשר גם למועמדים איכותיים שאינם בעלי הון להיבחר ולייצג את המגזר ממנו הם באים, על מנת לשמר את גיוון הייצוג של אוכלוסיות שונות בכנסת. מנגד, יש הגורסים כי מדובר בחקיקה פרסונלית ברורה שנועדה להכביד על ניר ברקת, שהוא אדם אמיד, בניסיונו להתמודד על הנהגת תנועת הליכוד, תוך שלילת יתרון יחסי לגיטימי ממנו.

מעניין לציין, כי בכל הנוגע להצעת חוק זו, נראה שקיימת זהות אינטרסים – נדירה למדי – בין חלקים גדולים בקואליציה ובאופוזיציה כאחד. לפיכך, ישנה סבירות גבוהה למדי שתוכנה אכן יהפוך בסופו של יום לדבר חקיקה מחייב. מכל מקום, וכחלק מנפלאות הפוליטיקה הישראלית, לאחר אישור ההצעה בוועדת השרים לענייני חקיקה, כאשר הובאה ההצעה לדיון במליאת הכנסת, הוסרה ברגע האחרון הצעתו של חבר הכנסת אמסלם, ואושרה בקריאה טרומית הצעת חוק זהה לחלוטין של חברת הכנסת שרן השכל. זאת, ככל הנראה, על מנת שהצעת החוק שרבים בקואליציה חפצים בה לגופה, לא "תירשם על שמו" של חבר הכנסת אמסלם, הנתפס כ-"סדין אדום" בעיניהם.

מבלי להיכנס למחלוקת הקונקרטית אודות שאלת קיומו של המניע הפרסונלי העומד בבסיסם של שני מהלכים אלה, נראה כי ראוי לקיים דיון מקדים בנוגע לכמה מאפיינים של חקיקה פרסונלית ברמה הכללית, ולא פחות חשוב, בנוגע לאופן בו ניתן ביטוי לחקיקה כזו הלכה למעשה ולהיקף השימוש בה במקרים אחרים בעבר.

Benjamin Netanyahu 2017

האם "חוק נתניהו" הוא חוק כללי או חוק פרסונלי?

 

על חקיקה פרסונלית

חקיקה פרסונלית היא חוק שהמניע והעיתוי לחקיקתו נובעים מעניינו של גורם מסוים (אדם או גוף כגון תאגיד), הניתן לזיהוי מראש, וגם תוצאתו משפיעה בראש ובראשונה על אותו גורם.

ומה, בעצם, רע כל כך בחקיקה פרסונלית?

ובכן, חקיקה כזו חותרת, בראש ובראשונה, תחת עיקרון הפרדת הרשויות, בהיותה מבטאת חדירה של הרשות המחוקקת (שאמורה לקבוע נורמות כלליות) לתחומי אחריותן של הרשות המבצעת ושל הרשות השופטת (שאמורות להחיל את הנורמות הכלליות על מקרים פרטיים).

חוק פרסונלי עומד בסתירה גם לעיקרון הכלליות, דהיינו העיקרון שלפיו נדרש שחוק יופנה אל כלל הציבור – או לכל הפחות אל חלק בלתי מסוים מתוך הציבור – ולא רק אל פרט מסוים מתוכו. חוק כזה גם מגביר את החשש מפני פגיעה בזכויות יסוד של גורמים מסוימים – בייחוד כאלה המשתייכים לקבוצות מוחלשות בחברה, או אף לקבוצות המצויות בנחיתות פוליטית בנקודת זמן נתונה – באמצעות הטיה לרעה, או לחלופין, באמצעות מתן זכויות יתר לגורמים אחרים – בייחוד כאלה המשתייכים לאליטות או לקבוצות המחזיקות בעליונות פוליטית באותה נקודת זמן – באמצעות הטיה לטובה.

חוק פרסונלי פוגע בערך השוויון בפני החוק, ואף תורם לפגיעה קשה באמון הציבור בהוגנות אופן פעולתם של מוסדות השלטון.

עקב היסוד הרטרואקטיבי הטמון בחקיקה הפרסונלית, היא גם מכבידה על מימוש האינטרס החברתי של הכוונת ההתנהגות הרצויה בחברה. אינטרס אחרון זה נפגע גם בעקבות החתירה תחת עיקרון יציבות החוק, עקב הקלות הבלתי נסבלת של שינוי החוק, אותה מבטא רעיון החקיקה הפרסונלית. אמנם, נדרשת התאמה של החוק לצרכים המשתנים בחברה, אולם שינוי תכוף מדי שלו מקשה על הפרטים בחברה לעקוב אחר הנורמות המחייבות אותם, מכביד על יכולתם לתכנן את התנהלותם – במיוחד לטווח הארוך יותר – ומקטין את נכונותם לציית לאותן נורמות.

באופן כללי, ניתן לקבוע כי חוק פרסונלי, באשר הוא, עלול להוביל לזילות של המונח "חוק" ושל הליך החקיקה בכלל.

כנגד כל הנימוקים האלה, ניתן לטעון ל-"הגנת" החקיקה הפרסונלית כי ישנם חוקים רבים, אף אם אינם פרסונליים באופיים, המכוונים על פי תוכנם ומהותם לקבוצות מסוימות (ולעתים קטנות מאוד) בחברה.

בהקשר של הפגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות, אפשר להזכיר כי גם בתי המשפט מתווים לעתים נורמות כלליות (שיש המכנים אותן "חקיקה שיפוטית"), וגם הרשות המבצעת קובעת נורמות כאלה (למשל באמצעות התקנת תקנות), כך שבכל מקרה לא קיימת הפרדה דיכוטומית בין תחומי הפעולה של שלוש הרשויות.

זאת ועוד, חקיקה פרסונלית הינה לעיתים המוצא האחרון או הפתרון היחיד האפשרי לטיפול בעניין דחוף בעל חשיבות מן המעלה הראשונה. יש הגורסים כי לא יהיה זה סביר שלא להשתמש בחקיקה פרסונלית בעניינים כאלה, רק מן הטעם שהיא משליכה באופן מיידי על גורם אחד מסוים שניתן להצביע מראש על זהותו. על פי אותו קו מחשבה, כאשר החוק בו מדובר נועד לתת מענה לאינטרס חברתי חשוב במיוחד ולתכלית ראויה, והפרטים אליהם הוא מכוון הם בעלי מאפיין או תכונה הרלוונטיים לאותו אינטרס ולאותה תכלית – אין בחקיקה כזאת כל פסול. הקושי הגדול הטמון בקו מחשבה זה נובע מכך שמדובר בטיעון מעגלי – מי יקבע כי אכן מדובר באינטרס חברתי כה חשוב, המצדיק חריגה מכללי החקיקה הבסיסיים? ומה קורה, כפי שמתרחש בדרך כלל, כאשר ישנה מחלוקת בחברה באשר למידת חשיבותו של אינטרס חברתי כגון זה?

חקיקה פרסונלית מנוסחת ברובם המוחלט של המקרים במונחים כלליים ואינה נוקבת אפוא בשמו של האדם או הגוף אליו היא מתייחסת. כלומר, אופייה הפרסונלי של חקיקה כזו מוסווה כביכול. חקיקה פרסונלית היא לכאורה גם תמיד צופה פני עתיד, שכן היא עשויה להיוותר בספר החוקים לאורך זמן ולהשפיע, מן הסתם, גם על מקרים עתידיים ככל שיתעוררו כאלה. מכאן ניתן להסיק, כי היותו של חוק, כללי וצופה פני עתיד על פניו – להבדיל מחוק שהינו באופן מובהק פרטני ורטרואקטיבי – עדיין אינה שוללת בהכרח את אופיו הפרסונלי.

ניתן לזהות, בכל זאת, חוק כפרסונלי על בסיס ניתוח תוכנו ונסיבות חקיקתו. ככל שהוראות החוק ספציפיות, ייחודיות ו/או נדירות יותר – כך גדלה הסבירות שמדובר בחקיקה פרסונלית. כאמור, לעתים קרובות מצביע גם עיתוי החקיקה באופן מובהק על היות החוק פרסונלי.

יש המנסים לערוך הבחנה בין חוק פרסונלי אשר נועד להיטיב עם נשוא החוק, שהינו לגיטימי יותר כביכול, לבין חוק פרסונלי הפוגע בזכויות ומגביל אותן, שהינו פסול מכל וכל. לכאורה, מדובר בהבחנה הגיונית, אך למעשה היא בעייתית מאוד. ראשית, גם חוק "מיטיב" עלול לנבוע ממניע פסול, לעמוד בניגוד לכללי המנהל התקין ולפגוע בשוויון. מנגד, חוק "מרע" עשוי לנבוע מסיבות ענייניות ומוצדקות לחלוטין. שנית, קידום האינטרס של היחיד עלול לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי הרחב (כך, למשל, מינוי בלתי ראוי או פגיעה בקופה הציבורית). שלישית, חוק המיטיב במישרין עם פלוני עלול לפגוע בעקיפין באלמוני (לדוגמה, חוק הסולל את הדרך למינויו לתפקיד של אדם, ובכך מונע את אפשרות המינוי מאחרים).

לעתים עובר קו גבול דק מאוד בין חוק פרסונלי לבין חוק שאינו כזה, וההבחנה ביניהם אינה קלה. כך, למשל, חוקים לא מעטים, אף אם קשה לייחס אותם לעניינו של אדם מסוים, נחקקים על רקע מציאות מסוימת במסגרתה ברורה לחלוטין זהותם של אלה שיושפעו מתוכנם באופן ישיר ומיידי, בהיותם קבוצה רלוונטית מוגדרת (לדוגמה, חוק שנועד להגביל את גובה שכרם של בכירים במגזר הפיננסי). במקרים מסוג זה, חשוב לבדוק, תחילה, אם אין אפליה בתוך הקבוצה של אלה העונים על המאפיינים שנקבעו, וכן לוודא כי החוק חל מכאן ואילך על בסיס קבוע ביחס לכל אדם העונה, או שיענה בעתיד, על אותם מאפיינים (כולל אדם שזהותו אינה ידועה כרגע, כי ייכנס לקבוצה שהחוק מכוון אליה, רק בעתיד לבוא). ככל שתנאים אלה מתקיימים, מתחזקת המסקנה כי אין המדובר בחוק פרסונלי.

 

חוקים פרסונליים בהיסטוריה של מדינת ישראל

סקירת מקרים בולטים של חוקים פרסונליים שנחקקו בעבר בישראל, תוך התחקות אחר הנסיבות שהובילו לחקיקתם, תאפשר לנו להבין את הנסיבות המובילות, על פי רוב, לחקיקה פרסונלית. בהינתן הצגה כרונולוגית של המקרים, החל מראשית ימי המדינה ועד ימינו אלה, ניתן יהיה להתרשם כי, למעשה, אין חדש תחת השמש.

יש להקדים ולציין, למען הסר ספק, כי שמות החוקים שיוצגו להלן, למעט דוגמה חריגה אחת, אינם שמותיהם הרשמיים בספר החוקים אלא הכינויים שהוצמדו להם בתקשורת ובשיח הציבורי.

"חוק שמחה אסף" (1950)  – הבסיס החוקי למינוי שופטי בית המשפט העליון הראשון במדינת ישראל היה פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר), התש"ח-1948, אשר קבעה כי הם יתמנו על פי הצעת שר המשפטים על ידי הממשלה הזמנית באישור מועצת המדינה הזמנית. תנאי הכשירות למינוי היו קבועים אז בסעיף 15 לפקודת בתי המשפט, 1940, שהוסיפה לעמוד בתוקפה גם לאחר הקמת המדינה. ראשי המדינה הצעירה היו מעוניינים מאוד במינויו של פרופ' הרב שמחה אסף – חוקר תלמוד והיסטוריון בעל שם – לשופט בבית המשפט העליון, על מנת שיינתן בפסיקת בית המשפט ביטוי הולם גם לכללי המשפט העברי. הבעיה הייתה שתנאי הכשירות האמורים דרשו ניסיון בעריכת דין, בשיפוט או במקצוע משפטי אחר, כתנאי למינוי, ואסף היה חסר השכלה משפטית. חרף זאת, אישרה מועצת המדינה הזמנית את המינוי הזה ביחד עם מינוי ארבעה שופטים נוספים.

לאור תנאי הכשירות הנדרשים בפקודת בתי המשפט מ-1940, נשמעו, עם הזמן, ספקות ביחס לכשרות מינויו של אסף לבית המשפט העליון. בעקבות כך, התקבל בכנסת בחודש יולי 1950 חוק לאישור מינוי שופטים של בית המשפט העליון. בדברי ההסבר להצעת החוק, וכן גם בדברי שר המשפטים פנחס רוזן בדיון בכנסת, נאמר במפורש כי מדובר בחוק רטרואקטיבי שנועד להסיר הספק בדבר כשרות המינוי האמור. בדיון בקריאה הראשונה בכנסת, אמר חבר הכנסת חנן רובין (מפ"ם) שהסתייג מן החוק המוצע, את הדברים המאלפים הבאים: "אינני סבור שאפשר להציע חוק שלפי ניסוחו יחול רק על אדם אחד. דבר זה משונה הוא בעיני. אפשר להציע שמכאן ואילך תבוטלנה הגבלות מסוימות, אבל לחוקק חוק המתייחס רק למקרה אחד מסויים – הרי לפי הרגשתי המשפטית ולפי הרגשתי הציבורית יש בזה טעם לפגם".

שלוש שנים לאחר מכן, נחקק חוק השופטים, במסגרתו נקבע לראשונה כי ניתן למנות כשופט בבית המשפט העליון גם "משפטאי מובהק". מדובר היה בחידוש לשוני יצירתי שמשמעותו עמומה. על אף שבהצעת החוק צוין שהמונח "משפטאי מובהק" מכוון לאדם שכיהן כשופט בחוץ לארץ ולא למקרה כגון זה של פרופ' אסף, הרי שבנוסח החוק הסופי הושמט לגמרי עניין הכהונה כשופט בחוץ לארץ. יתרה מכך, בדיונים בכנסת אודות הצעת החוק נתגלעה מחלוקת אודות תכולת המונח ולפחות מבחינת חלק מן המשתתפים הייתה ברורה הזיקה למינויו של אסף. כך, למשל, חבר הכנסת אליהו משה גנחובסקי (הפועל המזרחי) גרס שמונח זה חייב לכלול בתוכו גם "רב גדול". שר המשפטים רוזן היה אף ישיר יותר: "כפי שאני בזמנו מיניתי אחד מהם, שלא למד משפטים... נוסח זה... נותן לנו אפשרות למנות משפטאי מובהק שאינו בעל מקצוע, אך גדול בתורה". לעומתם, חבר הכנסת חנן רובין התנגד לתנאי הכשירות של "משפטאי מובהק", בטענה שתוכנו אינו ברור והוא נובע ממניעים פוליטיים, והוסיף: "אולי הכוונה היא למה שכבר קרה פעם, שהיינו צריכים לחוקק חוק מיוחד כדי לאפשר את מינויו של אחד השופטים בבית המשפט העליון? אז קראנו לזה 'לכס אסף'". הסתייגותו זו של חבר הכנסת רובין לא התקבלה. יש לציין שפחות מחודשיים לאחר חקיקת חוק השופטים – הלך השופט אסף לעולמו.

תנאי כשירות זה של "משפטאי מובהק" עוגן מאוחר יותר, בשנת 1984, גם בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), אשר תקף עד היום. עם זאת, מעולם לא נעשה בו שימוש.

Picture of the first five Israeli Supreme Court Justices Cheshin Dunkelblum Zmora Assaf Olshan 1948 Lazar Diner

חמשת השופטים הראשונים בבית המשפט העליון (שמחה אסף, שני משמאל)

"חוק ורה ויצמן" (1953) – חוק שקבע כי לאלמנת הנשיא הראשון חיים ויצמן תשולם גמלה בגובה משכורת של שר לכל ימי חייה, וכן כי יינתן לה פטור מחובת תשלום מס ירושה על עזבונו. במהלך הדיון בכנסת דרש חבר הכנסת יוחנן בדר למחוק מנוסח החוק את שמותיהם של חיים וורה ויצמן, אך דרישתו נדחתה וגוף החוק נוקב באופן מפורש בשמם.

"חוק החברה לישראל בע"מ" (1969) – חוק שהעניק לחברה לישראל פטור מחובת תשלום מס הכנסה ומס על רווחי הון למשך 30 שנה, וזאת על מנת לעודד השקעות זרות במדינה. מדובר בחוק פרסונלי ייחודי במובן זה ששם החברה מופיע מפורשות בשם החוק וגם בתוכנו הפנימי.

"חוק שמחה ארליך" (1979) – בשנת 1979 נאלץ שמחה ארליך להתפטר מתפקידו כשר האוצר בממשלת מנחם בגין, בעקבות האינפלציה הגבוהה, ובמקומו מונה יגאל הורביץ לתפקיד שר האוצר. אלא שבגין שראה בארליך שותף ותיק לדרך, ביקש למנותו לתפקיד חלופי הולם והציע לו להישאר בממשלה כסגנו. הבעיה הייתה שתפקיד סגן ראש הממשלה כבר היה מאוייש על ידי יגאל ידין שעמד בראש מפלגת ד"ש שהייתה מרכיב משמעותי בקואליציה, והחוק דאז לא אפשר מינוי סגן נוסף. בעקבות כך, נחקק תיקון מספר 2 לחוק יסוד הממשלה אשר קבע כי "אחד או שניים מהשרים יכולים להיות סגני ראש הממשלה". במהלך הדיון בכנסת בנוגע להצעת החוק, טען חבר הכנסת גד יעקובי (המערך), כי "'חוק ארליך' המוצג כאן היום... אינו אלא ניסיון להנשמה מלאכותית לממשלה... תוך התעלמות ממהותו של חוק יסוד, לצרכים אישיים וקאליציוניים".

"חוק שמעון פרס ויצחק שמיר" (1984) – תיקון מספר 4 לחוק יסוד הממשלה הראשון אשר כונן את תפקיד "ממלא מקום ראש הממשלה" (עד לתיקון קבע חוק יסוד הממשלה שרק כאשר ראש הממשלה נעדר מהארץ או שנבצר ממנו זמנית למלא את תפקידו, תמנה הממשלה ממלא מקום של ראש הממשלה מבין השרים שהם חברי כנסת). בדיון בכנסת על הצעת החוק, הסביר שר המשפטים דאז משה ניסים, כי התיקון חיוני על רקע הכוונה לכונן ממשלת אחדות לאומית המבוססת על שוויון ואיזון בין שני המחנות הגדולים, "לכן ראוי לתת ביטוי למעמד של שני האישים העומדים בראש המחנות הללו". הדברים היו מכוונים כלפי שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה) אשר נקבע כי ישמש כראש הממשלה ראשון למשך שנתיים, וכלפי יצחק שמיר (יו"ר הליכוד) שנקבע כי יתפקד כשר החוץ וכממלא מקום ראש הממשלה למשך אותו פרק זמן, כאשר עם סיומו יתחלפו בתפקידיהם.

"חוק הבנקים הגדולים" (1993) – בעקבות משבר ויסות מניות הבנקים משנת 1983 שהוביל להלאמת הבנקים ולהסדר המניות הבנקאיות, נחקק חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה). חוק זה נועד להעניק לממשלה כלים לבצע את מכירת המניות שיעברו לבעלותה ואת השינויים המבניים במערכת הבנקאית בהתאם למדיניותה, וכן להסדיר את השימוש בזכויות ההצבעה מכוח המניות באופן שימנע את התערבות הממשלה בניהולם השוטף של הבנקים. בחוק זה נקבע כי הוא יחול על ארבעת "הבנקים שבהסדר", תוך ציון מפורש של שמותיהם בגוף החוק: בנק הפועלים בע"מ, בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק דיסקונט לישראל בע"מ ובנק המזרחי המאוחד בע"מ.

"חוק גונן שגב ואלכס גולדפרב" (1994) – תיקון לחוק יסוד הממשלה שלפיו גם חבר כנסת שפרש מסיעתו, אך לא התפטר מכהונתו כחבר כנסת, יוכל לשמש כשר או כסגן שר במהלך תקופת כהונתה של אותה כנסת. התיקון נועד לאפשר את מינויים של שגב וגולדפרב – פורשי מפלגת "צומת" ומקימי סיעת "ייעוד" – לתפקידי שר וסגן שר בהתאמה בממשלתו של יצחק רבין (זאת, לאחר שבג"ץ פסל מינויים לתפקידים אלה טרם תיקון החוק). תכלית המהלך הייתה הרחבת בסיס הקואליציה שהתערער, ובאופן ספציפי – סיוע בהשגת תמיכה מספקת בהסכם אוסלו ב'.

"חוק ערוץ 7" (1999) – החוק הכשיר את המשך שידורי ערוץ הרדיו שהחל לפעול בשנת 1988 ללא רישיון וזיכיון כדין, באמצעות קביעה כי יינתן רישיון וזיכיון בדיעבד להפעלת תחנת שידורי רדיו למי שהפעיל במשך חמש שנים רצופות תחנה ששידוריה נקלטו במרבית שטחי המדינה. בשנת 2002 נפסל החוק פה אחד על ידי הרכב מורחב של תשעה שופטי בג"ץ שדן בעניין (בג"ץ 1030/99). בפסק הדין, שנכתב על ידי השופט תיאודור אור, הושתתה פסילת החוק על שלושה אדנים מרכזיים: הראשון, פגיעת החוק בחופש העיסוק של אחרים, כפועל יוצא מפגיעתו בחופש התחרות; השני, הפרת עיקרון השוויון – היות ספקטרום התדרים משאב ציבורי שהשלטון אחראי על הקצאתו באופן יעיל והוגן בין המבקשים לנצלו; השלישי, הפגיעה הקשה בשלטון החוק, הנובעת מן התכלית הבלתי ראויה בעליל של "מתן פרס" לתחנות רדיו שפעלו שלא כדין לאורך זמן. בפסק הדין לא נזכר אופיו הפרסונלי של החוק כבסיס לפסילתו, אם כי במסגרת הדיון בתכלית הבלתי ראויה של החוק, בית המשפט הזכיר כי חלק מהבעיה הטמונה בה היא ההתייחסות הקונקרטית לשידורי ערוץ 7.

"חוק אריה דרעי" (2001) – חבר הכנסת ראובן ריבלין (הליכוד) יזם את החוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), התשס"א-2001, אשר היווה תיקון לחוק העונשין, בו היה קבוע אז ההסדר של שחרור מוקדם בתום שני שלישים מתקופת המאסר. החוק החדש אפשר לאסיר לבקש שחרור מוקדם ממאסרו כבר בתום ריצוי מחצית מתקופת המאסר שנגזרה עליו.

היו שטענו כי התיקון נועד לסייע לשחרור מוקדם יותר מן הכלא של אריה דרעי, אף שדרעי עצמו הכחיש זאת וטען כי הליכי החקיקה החלו עוד בטרם הורשע בדינו ונועדו בכלל להקל על בעיית הצפיפות בבתי הכלא. בסופו של דבר, לא הועיל החוק לדרעי – הוא השתחרר מן הכלא, כמו רוב האסירים, רק בתום שני שלישים ממאסרו. זאת, לאחר שוועדת השחרורים שדנה בעניינו בתום מחצית מתקופת המאסר שנגזרה עליו, קבעה כי שחרורו במועד זה יפגע באמון הציבור.

מעניין לציין, שחוק זה "שרד" בספר החוקים מספר חודשים בלבד, ובוטל בהמשך אותה שנה עם חקיקת חוק שחרור על תנאי ממאסר שהשיב את המצב לקדמותו. דומה שגם עובדה זו מעידה במידה רבה על תכליתו הפרסונלית הנקודתית של אותו חוק.

"חוק יגאל עמיר" (2001) – החוק, אותו יזם חבר הכנסת אבשלום וילן ממרצ, קבע כי ועדת שחרורים לא תוכל להמליץ על מתן חנינה או על קיצור מאסרו של רוצח ראש הממשלה מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים (וזאת מבלי לנקוב מפורשות בשמו של יגאל עמיר). עקב היות החוק פרסונלי ורטרואקטיבי, התנגדו לו כמה חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית, אחרים נמנעו בהצבעה והיו מי שנעדרו ממנה במכוון. למרות זאת, עבר החוק ברוב גדול. נשיא המדינה דאז משה קצב הביע תמיכה בחוק בהתחשב בכך שנוסחו הסופי לא פגע בסמכות החנינה של הנשיא עצמו. בשנת 2003, נדחתה על ידי בג"ץ עתירה כנגד החוק בנימוק שמדובר בעתירה מוקדמת מבלי לפסוק לגופו של עניין. בסוף שנת 2020 דווח על כוונתו של יגאל עמיר לשוב ולעתור כנגד החוק בטענה שמדובר בחוק פרסונלי בהיותו מכוון לאדם אחד בלבד ובחוק רטרואקטיבי הואיל ונחקק כשש שנים לאחר ביצוע הרצח, אך עתירה כזו טרם הוגשה.

"חוק עמיר פרץ" (2005) – בשנת 1998, חבר הכנסת יוסי כץ (מפלגת העבודה) יזם את תיקון מספר 20 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם שקבע כי יושב ראש הסתדרות העובדים החדשה או יושב ראש הסתדרות העובדים הלאומית יוכל לשמש בתפקידו במקביל לכהונתו כחבר כנסת, ובלבד שהוא ממלא תפקיד זה בהתנדבות. מי ששימש אז בתפקיד יושב ראש הסתדרות העובדים החדשה היה עמיר פרץ, אשר כיהן במקביל כחבר כנסת מן השורה מטעם מפלגת העבודה. כעבור שבע שנים בלבד, בשנת 2005, הוחלט, במסגרת תיקון מספר 34 לחוק – אותו יזמה קבוצת חברי כנסת ממפלגות שונות – לבטל את התיקון הקודם ולאסור על כהונה במקביל בשני התפקידים. במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק (הממוספרת כתיקון מספר 35 לחוק) נאמר כי התיקון החדש נועד למנוע ניגוד עניינים בכהונתו של חבר הכנסת וכדי להבטיח שיקדיש את עיקר זמנו למילוי תפקידו בכנסת. עם זאת, לא נעדר מדברי ההסבר גם ממד פרסונלי: צוין בהם כי התיקון ייכנס לתוקף רק כעבור שלושה חודשים לאחר פרסומו, או שלושה חודשים לפני מועד הבחירות לכנסת, "לאור העובדה שכיום מכהן יושב ראש ההסתדרות הכללית החדשה כחבר הכנסת, ומן הראוי לאפשר לו שהות מספקת לשם היערכות לכניסתו של החוק לתוקף". לא בכדי, נתפס החוק כמיועד להכביד על דרכו של פרץ – אז יושב ראש הסתדרות עובדים פופולרי – להתמודד על ראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת. ואכן, פרץ פרש מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות זמן קצר לאחר מכן.

Defense Minister Amir Peretz 2006 Amos Ben Gershom

עמיר פרץ

"חוק דן חלוץ" (2007) – תיקון חוק שהאריך את תקופת הצינון שחלה על בכירי מערכת הביטחון (מדרגת אלוף ומעלה, או דרגה המקבילה לה), החפצים להיבחר לכנסת, מחצי שנה לשלוש שנים ממועד פרישתם. חקיקת החוק יוחסה בשעתה לניסיון לחסום את כניסתו למערכת הפוליטית של הרמטכ"ל הפורש חלוץ, שבזמן ניסוח הצעת החוק נהנה משיא של פופולריות בציבור. את הצעת החוק קידמו גורמים משני צידי המתרס הפוליטי – חברי הכנסת יובל שטייניץ מן הליכוד ואבשלום וילן ממרצ – אשר טענו כי החוק נועד ליצור חיץ בין מערכת הביטחון לבין המערכת הפוליטית ולמנוע יצירת זיקה בין החלטות פיקודיות לבין תכנון עתיד פוליטי. חלוץ עצמו בחר, בסופו של דבר, שלא להיכנס לתחום הפוליטי, אך מאז השפיע התיקון לחוק גם על בכירים אחרים ממערכת הביטחון שרצו להיכנס לפוליטיקה – החל מדחיית מועד כניסתם לשדה הפוליטי וכלה בהחלטה שלא להיכנס אליו כלל.

"חוק שי דרומי" (2008) – במסגרת תיקון לחוק העונשין נוסף סעיף שעניינו "הגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי ומגודר", ולפיו לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס למקום כאמור, או מנסה לעשות כן, בכוונה לבצע עבירה. זאת, אף אם אותו אדם לא הותקף בידי הפורץ ולא נשקפה סכנה מוחשית לחייו. הגורם המניע הישיר לחקיקת החוק היה מקרהו של שי דרומי, חקלאי שירה למוות באדם שניסה לפרוץ לחווה החקלאית שלו כדי לגנוב צאן והחל להימלט מהמקום. דרומי הועמד לדין פלילי, והתיקון לחוק – שנוסח כך שיחול גם על הליכים משפטיים תלויים ועומדים – התקבל בכנסת בעיצומו של משפטו, לאחר סיום שלב הראיות ולפני סיכומי הצדדים. בסופו של דבר, ייחס בית המשפט לתיקון משקל מכריע במסגרת פסק הדין, בו החליט (ברוב דעות) לזכות את דרומי מעבירת ההריגה שיוחסה לו (ת"פ 1010/07).

"חוק שאול מופז" (2009) – תיקון לחוק שהקל את התנאים על פיהם קבוצה של חברי כנסת הפורשים מסיעתם יזכו במעמד של סיעה מתפלגת, כך שדי יהיה בשבעה חברי כנסת אף אם אינם מהווים שליש ממספר חברי הסיעה המקורית. לפי הנטען, נועד התיקון הזה לאפשר את פרישתם של מופז וחברי כנסת נוספים מסיעת "קדימה" – סיעת האופוזיציה הראשית – מתוך הערכה ותקווה כי יצטרפו בהמשך לסיעת הליכוד. בסופו של דבר, לא התממשה הערכה זו. עם זאת, יש לציין, כי לקראת הבחירות שלאחר מכן זכה מופז בפריימריז בראשות מפלגת "קדימה", וזו אכן הצטרפה לאחר הבחירות לקואליציה בהובלת הליכוד. רבים ראו בכך אישוש לכוונתם המשוערת של מחוקקי החוק, בבחינת "סוף דבר מעיד על תחילתו".

"חוק איתנית מוצרי בנייה בע"מ" (2011) – החוק חייב חברות שעסקו בייצור אסבסט באזור הגליל המערבי (בפועל – חברה מסוימת אחת בלבד) לשאת במחצית עלות פרויקט ספציפי של פינוי אסבסט מן האזור, בשיעור של עד 150 מיליון שקל. בשנת 2013 דחה בג"ץ עתירה של החברה כנגד חוקתיות החוק, תוך קביעה כי למרות שמדובר בחוק פרסונלי, הייתה סיבה עניינית מוצדקת לחקיקתו, שכן הוא בא לתת מענה למצב ייחודי שהחברה הייתה גורם דומיננטי ביצירתו. בין היתר, קבע בית המשפט, מפי השופט הנדל: "לב הדבר הוא כי הייחודיות של איתנית אינה פרי החקיקה אלא פרי המציאות... לספר החוקים של ישראל כבר הוכנסו בעבר חוקים שלמים שהינם בעלי אופי פרסונאלי מובהק... מצב מיוחד דורש חוק מיוחד, ואף עשוי להצדיק חוק בעל מאפיינים פרסונאליים" (בג"ץ 6971/11).

"חוקי עזמי בשארה" (2011, 2017) – חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה חל על חבר כנסת החשוד בעבירה שדינה 10 שנות מאסר ויותר, כאשר העבירה בוצעה כולה או חלקה בעת היותו חבר כנסת וכאשר הוא לא התייצב לחקירה, למשפט או לריצוי עונש. חוק זה, שנחקק בשנת 2011 נועד למנוע המשך העברת כספי מדינה (שכר, גמלאות, מענק הסתגלות וכדומה) לחבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה שנמלט מן הארץ לאחר שנחשד בהעברת מידע לארגון החיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

שש שנים מאוחר יותר, אושר גם תיקון לחוק האזרחות, לפיו בית משפט יהיה רשאי, לבקשת שר הפנים, להורות על כך שדיון בנוגע לביטול אזרחותו של אזרח ישראלי יתקיים שלא בנוכחותו אם לא ניתן לאתרו או למסור לו הזמנה כחוק, וכן כי ניתן יהיה למנוע כניסתו לארץ של אזרח כזה השוהה מחוץ לישראל אם הדבר נדרש מטעמי ביטחון. גם החוק הזה הוכוון במישרין לטיפול בעניינו של חבר הכנסת לשעבר בשארה.

"חוק יאיר לפיד 2" (2012) – זמן מה לאחר שהודיע לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים, התקבל תיקון לחוק, לפיו מי שמכריז על הקמת מפלגה חדשה יחויב להגיש באופן מיידי בקשה לרישומה ועקב כך לעמוד בכל דרישות חוק מימון מפלגות, לרבות חשיפת מקורות מימון ותרומות ושקיפות הפעילות הכלכלית. נטען כי חוק זה נועד להכביד על צעדיו הראשונים של לפיד במערכת הפוליטית (על חוק יאיר לפיד 1 ראו להלן)

"חוק אשר גרוניס" (2012) – לקראת מועד פרישתה של דורית ביניש מתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, היה השופט גרוניס ותיק השופטים בבית המשפט העליון. גרוניס נחשב שופט שמרן, ולכן העדיפו גורמים רבים במערכת הפוליטית שהוא אשר ינהיג את בית המשפט. הבעיה הייתה שהחוק ששרר אז קבע מגבלה שלפיה לא יוכל להתמנות כנשיא בית המשפט העליון מי שנותרו לו פחות משלוש שנים עד הגיעו לגיל הפרישה, ולגרוניס נותרו שנתיים ועשרה חודשים בלבד עד מועד זה. לפיכך, תוקן החוק באופן שהסיר את המגבלה האמורה וסלל את הדרך למינויו של גרוניס לתפקיד. עקב כך, נדחה בשלוש שנים כמעט מינויה של השופטת מרים נאור לנשיאת בית המשפט העליון, תפקיד אליו הייתה אמורה להתמנות אלמלא תוקן החוק.

אגב, יש הטוענים כי דווקא התיקון לחוק משנת 2007, אותו יזם שר המשפטים דאז דניאל פרידמן, בו נקבע כי שופט שנותרו לו פחות משלוש שנות כהונה לא יוכל להתמנות כנשיא בית המשפט העליון – הוא הוא "חוק גרוניס" האמיתי, שכן הוא נועד בשעתו למנוע את מינויו של גרוניס לתפקיד.

"חוק יעקב ליצמן" (2018) – החוק אפשר לראש ממשלה המכהן גם כשר במשרד ממשלתי להאציל סמכויות ליבה של שר למי שמשמש כסגנו באותו משרד. תיקון זה הוביל באופן מיידי – כרבע שעה לאחר אישור החוק במליאה – להשבעתו של ליצמן לתפקיד סגן השר במשרד הבריאות בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפלגת יהדות התורה (ליצמן לא היה מעוניין לשמש כשר בממשלה מטעמים אידיאולוגיים).

Deputy Minister of Health Yaakov Litzman 2015 Amos Ben Gershom

יעקב ליצמן

למען השלמת התמונה ראוי להזכיר גם דוגמאות של הצעות חוק פרסונליות שזכו בשעתן לתהודה ציבורית רחבה אף שבסופו של דבר לא הושלם תהליך חקיקתן.

"חוק שמעון פרס" (2007) – הצעת חוק לשנות את שיטת הבחירה בכנסת לתפקיד נשיא המדינה, מהצבעה חשאית להצבעה גלויה על סמך הערכה שרווחה באותה עת כי הדבר יסייע לשמעון פרס להיבחר לתפקיד. זאת, לאחר ששבע שנים קודם לכן הפסיד פרס במפתיע בהצבעה חשאית למשה קצב שהתמודד אז מולו על התפקיד. ההצעה זכתה לביקורת נוקבת ולא הפכה לחוק חקוק (מה שלא מנע, אגב, את ניצחונו של פרס בהצבעה החשאית ואת בחירתו לנשיאה התשיעי של מדינת ישראל).

"חוק ארקדי גאידמק" (2008) – הצעת חוק שיזם חבר הכנסת רן כהן ממרצ, לפיה לגבי אדם המתמודד במערכת הבחירות המוניציפליות או הארציות, סכומים מעל סך של מיליון שקל שתרם קודם לכן למטרות ציבוריות – ייחשבו כחלק מן התרומות למימון קמפיין הבחירות שלו ויוגבלו בהתאם לכך בתקרה שנקבעה בחוק מימון מפלגות. יוזמה זו באה כתגובה לכוונתו של גאידמק להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות על ראשות עיריית ירושלים.

"חוק יאיר לפיד 1" (2010) – כאשר הביע לפיד שהיה אז עיתונאי מוכר ופעיל, כוונה ראשונית להצטרף למערכת הפוליטית, כמה חברי כנסת יזמו בתגובה תיקון לחוק אשר יטיל חובת צינון של חצי שנה על עיתונאים לפני שיוכלו להתמודד על מקום בכנסת. בסופו של דבר לא הושלמו הליכי החקיקה, לאחר שלפיד התפטר מכל תפקידיו בעיתונות הכתובה והמשודרת, מיד עם הודעתו הרשמית על כניסתו לחיים הפוליטיים.

"חוק יובל דיסקין ומאיר דגן" (2012) – הצעת חוק שיזמה חברת הכנסת מירי רגב מן הליכוד, לתיקון חוק שירות הציבור, שלפיה ייאסר על יוצאי מערכת הביטחון להתבטא בתקשורת ללא אישור הצנזורה במשך שלוש שנים ממועד פרישתם, בעניינים אליהם נחשפו במסגרת השירות. המניע הישיר להצעה זו היה צבר התבטאויות ביקורתיות נוקבות של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ושל ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל, כנגד מדיניות ראש הממשלה דאז נתניהו וכנגד קווי אישיותו.

"חוק ישראל היום" (2014) – הצעת חוק שביקשה לאסור על הפצה בחינם של עיתון מודפס. הצעת חוק הוצגה בשעתה כאמצעי להגנה על העיתונות הכתובה בישראל אך בפועל היה ברור כי היא נועדה לפגוע במישרין בעיתון "ישראל היום", שהיה העיתון היומי היחיד שהופץ בחינם בתפוצה רחבה. יתרה מזאת, היה ברור שבבסיס הצעת החוק עמדו מניעים כלכליים של בעלי עיתונים מובילים בשילוב מניעים פוליטיים של מתנגדים לקו שהוביל העיתון. בסופו של דבר, לא הבשילה יוזמת החקיקה הזו לחוק.

יש לציין גם חוקים שהתקבעו בתודעה הציבורית ככאלה שנועדו לקדם עניין הקשור באדם מסוים אף שבפועל לא השפיעו ולא נועדו כלל להשפיע על עניינו של אותו אדם ספציפי.

כזה, למשל, היה "חוק איה כורם" (2017) שקבע כי הסכמים בין אמנים לבין חברות תקליטים ומנהלים יוגבלו לפרק זמן מרבי של שבע שנים. זאת על מנת למנוע מקרים של החתמת אמנים – בדרך כלל צעירים בתחילת דרכם – לתקופות ארוכות תוך הגבלת יכולתם להשתחרר מההסכם. מי שיזמה את החקיקה הזו ופעלה לקידומה הייתה אמנם הזמרת איה כורם, אשר ניהלה מאבק משפטי ארוך בסיומו הצליחה להשתחרר מחוזה שנחתם לתקופה של 18 שנה, אולם מאבקה האישי הסתיים בפסיקה של בית המשפט העליון שניתנה כבר למעלה משנתיים קודם להשלמת הליכי חקיקת החוק הקרוי על שמה.

Distributing copies of the free daily Hebrew newspaper Israel HaYom in Jerusalem HovevShira

חלוקת עיתונים של "ישראל היום"

מן האמור לעיל עולות מספר מסקנות עיקריות.

חרף הבעייתיות הרבה הכרוכה בחקיקה הפרסונלית, היסטוריית החקיקה במדינת ישראל מעידה על כך שמדובר בפרקטיקה מקובלת למדי במחוזותינו וישנן דוגמאות לא מעטות בהן נעשה בה שימוש. חקיקה פרסונלית נעשתה על ידי מחוקקים מכל קצות הקשת הפוליטית, בחלק מן המקרים תוך שיתופי פעולה בלתי צפויים. לעיתים נועדה החקיקה הפרסונלית לקדם אנשים או גופים ולהיטיב עמם ולעתים היא באה להגביל אנשים או גופים ולפגוע בזכויותיהם.

לא פעם, נועדה החקיקה הפרסונלית לקדם אינטרס פוליטי, בעוד שבמקרים אחרים הייתה מטרתה לקדם אינטרס כלכלי, חברתי או אחר, שהיה חשוב דיו בעיני המחוקק. לעתים, נבעה החקיקה הפרסונלית משיקולים צרים, ציניים ורגעיים, ואילו במקרים אחרים היא התבססה על טעמים המצויים במתחם ההסכמה החברתית הרחבה. פעמים רבות הייתה מטרתה של החקיקה הפרסונלית להשפיע על הרכבן או על דרכי פעילותן של הרשות המחוקקת עצמה או של הרשות המבצעת ויותר מפעם אחת נועדה חקיקה פרסונלית להשפיע אף על הרכבו ועל דרכי התנהלותו של בית המשפט העליון.

מידתה ועוצמתה של הפרסונליות הטמונה בחקיקה הפרסונלית אינה אחידה ומשתנה ממקרה למקרה. ישנם מקרים שבהם המובהקות הפרסונלית כה בולטת לעין עד שניתן להניח בסבירות גבוהה שלא תיווצרנה נסיבות עתידיות בהן ניתן יהיה להחיל שוב את החוק. במקרים אחרים, נעשה באותו חוק שימוש גם במקרים נוספים, אף שהמניע המקורי לחקיקתו היה פרסונלי לחלוטין.

בחלק מן המקרים, לא השיג החוק הפרסונלי את המטרה שלשמה נחקק. עם זאת, אין בעובדה זו לכשעצמה כדי לשלול את אופיו הפרסונלי של החוק בעת חקיקתו.

קשה מאוד לחמוק מן התחושה, כי קיים ממד לא מבוטל של צביעות בכל הנוגע לאופן ההתייחסות הפוליטית והציבורית לחוקים פרסונליים. נראה כי ההתייחסות לחוק פרסונלי כזה או אחר, נגזרת בראש וראשונה מזהותה של הפרסונה אליה נוגע אותו חוק ומהאינטרס המיידי אותו נועד החוק לקדם, ופחות מתוך תפיסה עקרונית ביחס לתופעת החקיקה הפרסונלית באשר היא.

הדבר בא לידי ביטוי גם בהקשר של שתי הדוגמאות העדכניות שהוזכרו בפתיח למאמר זה. חלק בלתי מבוטל מן התומכים בחוק האחד מתנגדים לחוק האחר בטענה כי מדובר בחקיקה פרסונלית, ולהיפך. יתרה מזאת, הדברים מתבררים לעתים כנכונים באותה מידה גם ביחס לאותו חוק עצמו. התומכים הנלהבים בחוק בעל מאפיינים פרסונליים והמתנגדים התקיפים לו, לא יהססו, בהשתנות נסיבות הזמן והמקום, להביע עמדה הפוכה בתכלית מעמדתם המקורית ביחס לחוק שתוכנו המהותי עשוי להיות זהה לחלוטין. זו התנהלות אותה ניתן להגדיר כפרסונליזציה של ההתייחסות לחקיקה הפרסונלית.

מעבר להיבטים העקרוניים ההופכים חקיקה פרסונלית לאמצעי פסול, חשוב להבין כי מתן לגיטימציה לחקיקה פרסונלית ושימוש בכלי זה כדבר שבשגרה מהווים חרב פיפיות פוליטית. מי שמחזיק כיום בכוח הפוליטי ומקדם חקיקה פרסונלית לצרכיו – מתוך אינטרס פוליטי צר – עשוי למצוא עצמו מחר מול חקיקה פרסונלית שתפגע באינטרסים אותם הוא מעניין לקדם, ולהיפך. כדאי גם לזכור כי כל חקיקה פרסונלית ניתנת לביטול או שינוי.

בהיבט המשפטי, מעניין לציין כי עד היום לא נמצא אף לא מקרה אחד בו בג"ץ פסל חוק עקב היותו פרסונלי. ימים יגידו אם יתמיד בית המשפט העליון במגמה זו גם בעתיד, ככל שהסוגיה תובא לפתחו.

משה בכר הוא ד"ר במשפטים בתחום המשפט הציבורי ומרצה בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה

users: משה בכר

אולי יעניין אותך