המבצר הצלבני קראק דה שבלייה בסוריה   מקור: ויקיפדיה (ג'יאנפרנקו גזטי, ג.א.ר)
בתמונה המבצר הצלבני קראק דה שבלייה בסוריה, נכבש על ידי הסולטאנות הממלוכית ב-1271

בשני המאמרים הקודמים נדונו עקרונות היסוד של המנגנון הצבאי-פוליטי הממלוכי ותקופת ההכשרה של הממלוכ. מאמר זה יתאר את האתגרים הצבאיים שעמדו בפני הממלוכים, בעיקר במשך העשורים הראשונים לקיומה של הסולטאנות, קרי, המערכות הצבאיות שניהלה הסולטאנות נגד הצלבנים, נגד הממלכה הארמנית בקיליקיה, ובייחוד נגד האילח'אנות המונגולית ששלטה באזורי עיראק, איראן ואזרביג'אן של ימינו.

 

חיסול ממלכת הצלבנים

זמן קצר לאחר הניצחון ההיסטורי במעיין עין חרוד (עין ג'אלות) בשנת 1260, הקרב בו נבלמה התפשטות המונגולים לתוך ארץ ישראל, עלה הסולטאן ביברס לשלטון. במשך תקופת שלטונו הארוכה שנמשכה כ-17 שנים, הרחיב ביברס את גבולותיה של הסולטאנות הממלוכית והכניע לא מעט מעוזים צלבניים, בעיקר לאורך החוף הארץ-ישראלי-לבנוני. ביברס אימץ מדיניות התקפית כנגד הצלבנים ובמהלך שלטונו הצליח לנגוס משמעותית משטחי הצלבנים שעוד נותרו בארץ ישראל, לבנון וסוריה. הסולטאן אלמנצור קלאוון ששלט בין 1279 ל-1290, המשיך את המאבק בצלבנים. בתקופת שלטונם של ביברס וקלאוון סופחו לשטחי הסולטאנות הממלוכית המעוזים הצלבניים העיקריים, ביניהם קיסריה, ארסוף, יפו, טריפולי, צפת, הבופור, והמונפור, בעלבכ, אנטיוכיה, טריפולי, בירות, והמבצר האדיר בסמוך לחמץ המכונה חִצְן אל-אַכְּראד או קראק דה-שבלייה.

מכל מקום, היה זה הסולטאן אל-אשרף ח'ליל (1293-1290), בנו של קלאוון, אשר מיגר באופן סופי את נוכחות הצלבנים באזורנו, עם כיבושה של עכו ב-1291. כך באה אל קיצה ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה קרוב ל-200 שנה.

עם זאת, כיבוש עכו לא היה אקורד הסיום של הנוכחות הצלבנית בלבנט. לאחר מיגור ממלכת ירושלים עוד נותר כוח צלבני באי אַרְוַּאד המצוי בסמוך לעיר הנמל טרטוס שבסוריה. הצבא הממלוכי הכניע את המאחז הצלבני בארואד ב-1302. בדיעבד, כיבוש ארואד הסיר באופן סופי את האיום הצלבני על הסולטאנות הממלוכית. בזמן אמת, מכל מקום, הממלוכים המשיכו לחשוש שממלכות אירופה תארגנה מסעות צלב נוספים, ותנסנה לכונן מחדש את ממלכת ירושלים החרבה. סביר להניח כי זו הסיבה העיקרית לכך שחומות ירושלים נותרו בחורבנן במשך כל התקופה הממלוכית.

 

העימותים עם המונגולים

האויב העיקרי מולו נאלצו להתמודד הממלוכים היו המונגולים האילח'אנים מצפון. התבוסה בעין ג'אלות לא מנעה מהמונגולים מלפלוש שוב ושוב לסוריה – כאשר המטרה הסופית הייתה כיבוש מצרים. כידוע, מצרים הפכה למרכז הציווילזציה האסלאמית לאחר הכיבוש המונגולי של בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, ב-1258. לאחר קרב עין ג'אלות, נערכו מספר התקפות מונגוליות משמעותיות על סוריה. בכל ההתקפות, חצו המונוגלים את הגבול הגאוגרפי שחצץ בין ממלכת המונוגלים האילח'אנים לבין הסולטאנות הממלוכית – נהר הפרת. עתים נערכו הקרבות באזורים הצפוניים של הסולטאנות, היינו אזור דרום תורכיה או צפון סוריה של ימינו, ועתים דרומה יותר, באזורי חמץ או דמשק. בשנת 1260, נערך קרב בין המונגולים לבין הנסיכויות האיוביות ששרדו בסוריה באזור חמץ (קרב חמץ הראשון). לאחר מכן ארעו שורה של התנגשויות צבאיות בין צבא האילח'אנות לבין צבא הסולטאנות הממלוכית ב-1277 באבולוסתין (Elbistan) שבדרום תורכיה, ב-1281 וב-1299 באזור חמץ (קרב חמץ השני וקרב חמץ השלישי הידוע גם כקרב ואדי אל-חַ'זְנַדאר), ב-1303 במרג' אל-צפר מדרום לדמשק, וב-1312 באל-רחבה שבצפון סוריה. בכל הקרבות הגדולים יצאו הממלוכים וידם על העליונה, מלבד הקרב שנערך בסוף 1299 בוואדי אל-ח'זנדאר צפונית לחמץ, בו הביסו המונגולים את הממלוכים ולאחריו אף הצליחו לכבוש את סוריה וארץ ישראל. מכל מקום, הכיבוש המונגולי נמשך חודשים ספורים בלבד, והממלוכים חזרו לשלוט באזור באופן מלא במאי 1300.

התבוסות החוזרות ונשנות הביאו את המונגולים לחתום בסופו של דבר על הסכם שלום עם הסולטאנות הממלוכית בשנת 1323. משנה זו ואילך נהנתה הסולטאנות הממלוכית מתקופת שלום ארוכה שנמשכה במשך רוב שנות קיומה, עד למיגור שלטונם של הממלוכים בידי העות'מאנים ב-1517. יש לציין כי בשנים 1401-1400, פלש טימור לנג לסוריה, אלא שגם כובש אדיר זה לא הצליח להחזיק בה זמן רב והיא חזרה לידי הסולטאנות הממלוכית.

 

הסיבות לנצחונות הממלוכים על המונגולים

כיצד ניתן להסביר את העובדה שהממלוכים הצליחו למנוע מהצבאות המונגולים-אילח'אנים האדירים לכבוש את סוריה, ולהבטיח את אחיזתם בארץ זו לאורך זמן כה רב?

בעניין זה חלוקים החוקרים. יש המייחסים את הכישלונות החוזרים ונשנים של המונגולים לכבוש את סוריה לגורמים אקלימיים-לוגיסטיים. הצבא המונגולי-אילח'אני שכלל עשרות אלפי סוסים, לא יכול היה למצוא מרעה ומים מספקים בסוריה ודרומה ממנה, ובייחוד בעונת הקיץ. כלומר, לא הצבא הממלוכי היה מי שבלם את הצבא האילח'אני אלא תנאי האקלים בשטחי הסולטאנות הממלוכית. ההיסטוריון הפרסי-יהודי רשיד אל-דין (1318-1247), אכן מציין כי המפקדים המונגולים נאלצו לעזוב את סוריה באביב 1300 לקראת בואה של העונה החמה.

לעומת זאת, ישנם חוקרים הסבורים כי היכולות הצבאיות של הממלוכים הן שאפשרו להם לבלום את הצבא המונגולי-אילח'אני, שברוב הקרבות אף נהנה מיתרון מספרי משמעותי על צבא הסולאטנות. כך, למשל, ההיסטוריון אבו שאמה (מת ב-1267) מציין כי הסיבה לתבוסת המונגולים היא העובדה שהתמודדו מול "בני מינם", היינו, בני אותה קבוצה אתנית. בשיר שבח לתורכים על ניצחונם בעין ג'אלות הוא כותב כי "לכל דבר יש מזיק מבן מינו...". בשיר זה רצה המשורר לומר, כי כיוון שרוב הממלוכים היו במקורם תורכים מהערבה האירו-אסייתית, הרי הם "מזיקים" מבני מינו של האויב המונגולי. היות שהממלוכים היו בקיאים בשיטות הלחימה של הערבה, ובעיקר בקשתות רכובה, רק בכוחם היה להביס את המונגולים. כפי שהוסבר במאמרים הקודמים, השיטה הממלוכית לא הסתפקה בכישורי הפרשות והקשתות שרכשו העבדים-הצבאיים בילדותם בערבה, אלא השכילה לפתח ולשכלל את מיומנויות הלחימה שלהם באמצעות משטר אימונים קפדני. בנוסף, מערכת החינוך הממלוכית החדירה בליבם של העבדים-הצבאיים אמונה באידיאלים האסלאמיים. ואכן, סירובם של הקצינים הממלוכים ששימשו כמושלי המצודות בסוריה להיכנע למונגולים לאחר התבוסה בקרב ואדי אל-חזנדאר, נבע מהצלחת החינוך האידיאולוגי שקיבלו הצוערים ממלוכים בתקופת הכשרתם (ראה אמיר מזור, "הסולטאנות הממלוכית 1517-1250 – מסלול ההכשרה של הממלוכים")

 

ממלכת קיליקיה הארמנית

למן עלייתה של הסולטאנות הממלוכית לא חדלו הצבאות הממלוכים לתקוף את ממלכת קיליקיה הארמנית (חבל קיליקיה מצוי באזור דרום-מערב תורכיה של ימינו). הארמנים היו בעלי הברית המרכזיים של המונגולים-האילח'אנים, ושאפו ליצירתה של ברית מונגולית-נוצרית – בשיתוף הממלכות הנוצריות במערב אירופה – כנגד הסולטאנות המוסלמית. תמיכתם במונגולים והפלישות שערכו על צפון סוריה, הפכו את הארמנים בקיליקיה למטרה מרכזית להתקפות מצד הסולטאנות הממלוכית. מכל מקום, בניגוד לסכנה האמיתית שנשקפה מצד האילח'אנות המונגולית, הממלכה הארמנית לא היוותה איום אסטרטגי על הסולטאנות הממלוכית. הממלוכים ערכו מספר מסעות עונשין נגד ממלכת קיליקיה וכפו על הארמנים להעלות מסים כבדים לסולטאנות. העימותים הצבאיים עם הממלכה הארמנית באו אל קיצם עם סיפוח קיליקיה לסולטאנות ב-1375, אולם הארמנים זנחו כל מדיניות התקפית כנגד הממלוכים כבר בראשית המאה ה-14.

כדי להבין טוב יותר את התמודדותה של הסולטאנות הממלוכית מול אויביה, ייבחנו במאמרים הבאים כמה מהקרבות העיקריים בהם הייתה מעורבת.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים, מחקריו עוסקים בסולטאנות הממלוכית, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים

users: אמיר מזור

אולי יעניין אותך