פרש מבצע תרגולת רומח במסגרת אימוני הפרוסיה   מקור: הספרייה הלאומית של צרפת (כתב יד ערבית 2824)
בתמונה פרש מבצע תרגולת רומח במסגרת אימוני הפרוסיה

במאמר הקודם נדונו עקרונות היסוד שעמדו בבסיס המנגנון הצבאי-פוליטי של הסולטאנות הממלוכית. מאמר זה ירחיב מעט יותר על אופי הכשרתו של הממלוכ ועל הקריטריונים לקידומו.

תקופת ההכשרה הייתה רבת חשיבות עבור החניך הממלוכי שכן אישיותו עוצבה בה יותר מאשר בכל תקופה אחרת בחייו. במהלך שנות ההכשרה הפך הממלוכ מפגאני למוסלמי נאמן, מטירון לחייל ומילד לאדם בוגר. בתקופה זו קשר הממלוכ הצעיר קשרים שיהיו קריטיים להמשך הקריירה שלו: הוא פיתח רגשי נאמנות חזקים כלפי פטרונו (המכונה אֻסְתאד') – מי שרכש אותו, חינך אותו ושחרר אותו – ופיתח רגשי לויאליות כלפי חבריו הממלוכים שהיו שייכים לאותו פטרון (אלו כונו חֻ'שְדאשיה).

וכך, כאשר עלה קצין ממלוכי (אמיר) לדרגה בכירה, ולבטח אם הצליח להשתלט על כס הסולטאנות – הוא קידם בראש ובראשונה את הממלוכים הנאמנים שלו לתפקידי מפתח. נאמנות החֻ'שְדאשים זה לזה הייתה חלשה הרבה יותר מהנאמנות לפטרון, אך גם היא מילאה תפקיד בפוליטיקה הממלוכית, בעיקר באמצעות בריתות וקשרי ידידות חזקים שנוצרו בין חברים לח'שדאשיה.

 

אופי ההכשרה

המקורות ההיסטוריים לא מספקים לנו מידע רב לגבי תקופת ההכשרה של הממלוכ. ברור, עם זאת, כי ההכשרה כללה לימודים עיוניים לצד הכשרה צבאית. ההיסטוריונים המוסלמים אל-מַקְריזי ואבן חַ'לדוּן מציינים כי תקופת ההכשרה כללה שני חלקים נבדלים: הראשונה – תקופת לימודים אסלאמיים ארוכה שרק לאחריה, כשלב שני, חלו האימונים הצבאיים. עם זאת, בהחלט ייתכן כי שני סוגי ההכשרה – העיוני והצבאי – התקיימו בו זמנית, שכן היה צורך לפתח את איכויות הלחימה שרכש החניך הצעיר בשטחי מולדתו, מיד עם הגיעו לסולטאנות, ולא להשהות את ההכשרה הצבאית במשך שנים ארוכות עד לתום הלימודים העיוניים.

האחראים לאימון החניכים היו סריסים (ראה להלן), אם כי בשלב הראשון לימדו מלומדי דת את החניכים קוראן, הלכה אסלאמית (שריעה), תפילות, כתיבה ערבית, ובשלב מתקדם יותר גם משפט אסלאמי. כשהגיע החניך לגיל בגרות מינית, הוא החל באימונים הצבאיים שכללו פרשות, קשתות, לחימה ברומח, סיוף, לחימה באלה ואף שיטות לחימה ללא נשק כגון היאבקות. אמנויות הלחימה בהן הוכשרו הממלוכים כונו פֻרוּסִיַה והן יועדו בעיקר ללוחמת פרשים. גם לאחר סיום הכשרתם, המשיכו הממלוכים לתרגל את הענפים השונים של הפרוסיה.

נשאלת השאלה, האם בתום תקופת ההכשרה אכן הפכו הממלוכים מתורכים פגאנים למוסלמים נאמנים דוברי ערבית. אשר להיותם מוסלמים, ניכר כי מערכת החינוך הממלוכית הגשימה את יעדה ורוב הממלוכים היו מוסלמים נאמנים המוכנים למסור את נפשם למען אידיאלים אסלאמיים. יחד עם זאת, ניכר כי רבים מהממלוכים המשיכו לקיים מסורות מארצות מוצאם – ובייחוד שתיית משקה אלכוהולי המופק מחלב סוסות מותסס הנקרא קֻמִז. אשר לשפה הערבית, רוב הממלוכים החזיקו רק בידע דל בקריאה ובדיבור בערבית ודיברו בינם לבין עצמם בניב תורכי. רבים מבין הממלוכים המעטים שהצטיינו בערבית, כיהנו במשרת הדַוַּאדַאר – היינו, הפקיד העומד בראש גנזך הסולטאנות, מי שהיה אחראי, בין היתר, על תכתובות הסולטאנות, הנפקת צווים, כתבי המינויים והמודיעין.

הממלוכים הסולטאניים שנרכשו ושחונכו על ידי הסולטאן, זכו מטבע הדברים להכשרה המעולה ביותר ויחידת הממלוכים הסולטאנית הייתה גדולה יותר מכל יחידה ממלוכית אחרת. לסולטאן קַלַאווּן, למשל, היו כ-7,000 ממלוכים. החניכים הסולטאניים שוכנו בקסרקטינים שבמצודת קהיר, ששימשו כבתי ספר צבאיים (בתי ספר אלו נקראו טִבּאק). לקצינים הממלוכים היו, כמובן, פחות משאבים מאלה שעמדו לרשותו של הסולטאן, ולכן הם רכשו מספר קטן יותר של ממלוכים והעמידו לרשותם מתקנים דלים יותר מאלו שהיו בבתי הספר הצבאיים. אף על פי כן, אחד הסופרים המוסלמים בני התקופה ציין שאמירים בינוניים ובכירים היו מעין "סולטאנים קטנים" עם חצר ונושאי משרות הדומים לאלו של הסולטאן.

Bow Qabaq Training. p. 28r

פרשים מבצעים תרגולת קשתות במסגרת אימוני הפרוסיה

 

המשמעת בקסרקטיני המצודה

בעשורים הראשונים של הסולטאנות הממלוכית, היינו בימיהם של הסולטאנים הגדולים בַּיְבַּרס (1277-1260) וקלאוון (1290-1279), נמשכה תקופת ההכשרה מספר שנים, והחניכים הצבאיים היו נתונים למשמעת קשה וקפדנית מצד מחנכיהם. כך, למשל, אמיר או אפילו חייל ממלוכי לא היו רשאים לדבר עם הטירונים או להתקרב אליהם. הטירונים נענשו בחומרה על כל הפרה של הנהלים, ולו הקטנה ביותר. בנוסף, נאסר על הטירונים לעזוב את הקסרקטינים שבמצודת קהיר.

האחראים על חינוך הטירונים היו סריסים. למעשה, סריסים איישו את כל תפקידי הפיקוד במסלול ההכשרה: בדרגה הנמוכה היו סריסי הקסרקטינים, מעליהם עמד הסריס ששימש כמפקד הקסרקטין ובראש הפירמידה עמד הסריס ששימש כמפקד העליון על כל הממלוכים הסולטאניים בבתי הספר הצבאיים. סריסים נבחרו לשמש אחראים לחינוך הטירונים כדי ליצור חיץ בין הממלוכים הצעירים למבוגרים יותר וכדי למנוע פדרסטיה (יחסים הומו-אירוטיים בין גבר בוגר לקטין). פדרסטיה רווחה בחברה הממלוכית ובלעדי הסריסים המשמעת בבתי הספר הצבאיים הייתה עלולה להתדרדר משמעותית, עקב, מה שמכונה בימינו, הטרדות מיניות.

מכל מקום, זמן קצר לאחר שלטונם של ביברס וקלאוון, היינו לקראת סוף המאה ה-13, החלה התדרדרות במשמעת בבתי הספר הצבאיים. הטירונים הורשו בהדרגה לעזוב את הקסרקטינים ואפילו להתגורר בבתים בקהיר. בתקופה הממלוכית השנייה (1517-1382) ההתרופפות במשמעת גברה עוד יותר. היסטוריונים בני המאה ה-15 מציינים כי בשל התדרדרות המערכת החינוכית, הממלוכים הסולטאניים בתקופתם פורקים כל עול ומתנהגים בשחיתות ובהתנשאות. הסריסים שפיקדו על הטירונים הממלוכים בתקופה השנייה היו בעלי דרגות צבאיות נמוכות, ולא הטילו את מרותם ואת מוראם על החניכים כבימים עברו.

 

משך תקופת ההכשרה

אין בידינו מידע מדויק בקשר לאורכה של תקופת ההכשרה. מאזכורים ביוגרפיים על אודות ממלוכים אינדיבידואלים ניתן להסיק כי בימי קלאוון ארכה התקופה בין ארבע לשבע שנים. הממלוכ התחיל את מסלול ההכשרה כילד, בערך בגיל 10, והשתחרר כגבר בוגר. דומה כי הגילאים הפיסיולוגיים ולא הכרונולוגיים (שייתכן ולא היו ידועים לממלוכים עצמם) – הם ששיחקו תפקיד במערכת החינוך הממלוכית. מכל מקום, תקופות ההכשרה התקצרו במהלך המאה ה-14 ובייחוד בתקופה הממלוכית השנייה – לאורך המאה ה-15 וראשית המאה ה-16. בסוף התקופה הממלוכית, היינו בשנים 1516-1510, ארכה תקופת ההכשרה כ-15 חודשים או פחות.

דומה כי מניין השנים שחלף מראשית הכשרתו של הממלוכ ועד שקיבל דרגות קצונה היה כעשר שנים או יותר – כך לפחות היה בימי שלטונו של הסולטאן קלאוון. במקרים מסוימים תקופת ההכשרה הייתה קצרה, למשל כאשר הממלוכ לא יובא על ידי סוחר העבדים בגיל צעיר אלא נלקח בשבי בקרבות עם האויב (בדרך כלל המונגולים), וכבר צבר ניסיון צבאי. שבוי שנשבה בגיל מתקדם יחסית והיה בעל ניסיון צבאי יכול היה לקבל דרגות קצונה תוך זמן קצר.

 

הקריטריונים לקידום

היו מספר קריטריונים שהביאו לקידומו של הממלוכ: יופי חיצוני, מוצא אתני, קשרי משפחה, קשרים עם בכירים, כישורים, הכשרה וותק. במילים אחרות, קידומו של החייל והקצין הממלוכי התבסס על גורמים אוביקטיביים וסובייקטיביים. שילוב בין שני סוגי הגורמים הוא שאיפשר קידום אידיאלי של הממלוכ עד להיותו קצין בכיר או אפילו סולטאן. כך למשל, המקורות ההיסטוריים מספרים כי הסולטאן קֻטֻז (1260-1259) עלה לשלטון הודות להשתייכותו לקבוצת הממלוכים השליטה – הח'שדאשיה – של ממלוכי השליט האיובי אל-צאלח איוב (כלומר ממלוכי הצלאחיה, עליהם ראה במאמר "הסולטאנות הממלוכית 1517-1250 – עליית הממלוכים"), והודות לכישוריו האישיים שכללו אומץ לב, מנהיגות, הצטיינות בתרגילי פרשות ותבונה פוליטית. בדומה לכך, ההיסטוריונים בני התקופה מציינים כי הסולטאן ביברס התקדם במסלול הצבאי הודות למזלו הטוב, להשתייכותו לח'שדאשיה השלטת (הצאלחיה), להתנהלותו הפוליטית הנבונה (סִיַאסַה), לפיקחותו ולאומץ ליבו.

מניתוח המקורות ההיסטוריים ניתן להיווכח כי הקצינים הבכירים בתקופת ביברס וקלאוון אכן הגיעו למעמדם הודות לשילוב בין הקריטריונים, אבל בייחוד הודות לגורמים האובייקטיבים, כגון אומץ הלב שגילו בשדה הקרב, יכולות פרשות מרשימות, התנהלות פוליטית חכמה, קשיחות ואמביציה. לצד זאת, גם יופיים של הממלוכים, השתייכותם לח'שדאשיה ה-"נכונה" (היינו, לממלוכי הסולטאן), והיותם ממוצא תורכי-קיפצ'אקי או מונגולי – סייעו מאוד בקידומם. בדומה לפרמטרים אחרים שנסקרו לעיל, אנו למדים כי גם בקידום הממלוכים חלה התדרדרות לאחר ימי ביברס וקלאוון. הקריטריונים הלא-אובייקטיבים – ובייחוד יופיו החיצוני של הממלוכ – הפכו לקריטריונים העיקריים בקידום ממלוכים.

ניתן לסכם אפוא כי בעשורים הראשונים של הסולטאנות הממלוכית, היינו ימי שלטונם של ביברס וקלאוון (1290-1260), תפקדו מערך ההכשרה של הממלוכים ומנגנון הקידום שלהם באופן מקצועי ביותר. עובדה זו קשורה לסכנה הקיומית הממשית שעמדה בפתחה של הסולטאנות הממלוכית באותם ימים – מצד אחד, מהצלבנים ששלטו עדיין בממלכות לאורך החוף בארץ ישראל, לבנון וסוריה ומצד שני מהמונגולים האילח'אנים ששלטו בעיראק, איראן ואזרביג'אן ושלא חדלו מניסיונותיהם לכבוש את סוריה, ארץ ישראל ומצרים. על ההתנגשויות הצבאיות בין הממלוכים למונגולים – יורחב במאמרים הבאים.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים, מחקריו עוסקים בסולטאנות הממלוכית, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים

users: אמיר מזור

אולי יעניין אותך