קצין ממלוכי בסצנת ציד (עיטור מתוך אגן הטבילה של לואי הקדוש)   מקור: ויקיפדיה (פאבוס)
בתמונה קצין ממלוכי בסצנת ציד (עיטור מתוך אגן הטבילה של לואי הקדוש)

במאמר הראשון בסדרה נדונו מקורותיה של התופעה הממלוכית בתרבות האסלאם ועלייתה של הסולטאנות הממלוכית. מאמר זה יעסוק בעקרונות היסוד שעמדו בבסיס המנגנון הצבאי-פוליטי של הסולטאנות.

כפי שהוסבר במאמר הקודם, השיטה הממלוכית לא התחילה עם עליית הסולטאנות הממלוכית במחצית המאה ה-13. הממלוכים היו עמוד התווך בצבאות מוסלמיים רבים למן מחצית המאה התשיעית. מכל מקום, המידע שיש לנו לגבי טיבן של יחידות הממלוכים בתקופות שקדמו לסולטאנות הממלוכית הוא דל למדי. לעומת זאת, יש בידינו ספרות היסטורית עשירה ומגוונת למדי באשר למערכת הצבאית-פוליטית של הסולטאנות הממלוכית שהתקיימה מאמצע המאה ה-13 עד לראשית המאה ה-16.

 

פריודיזציה

נהוג לחלק את תקופת הסולטאנות הממלוכית לשני חלקים: התקופה הראשונה המכונה "התורכית" או "הבַּחְרית" (1382-1260), והתקופה השנייה המכונה "הצ'רקסית" או "הבֻּרְג'ית" (1517-1382). זו איננה חלוקה אנכרוניסטית של מזרחנים מודרניים, אלא פריודיזציה (תיקוף) שנעשתה כבר על ידי היסטוריונים מוסלמים במהלך ימי הביניים.

תיקוף זה הינו הגיוני למדי שכן תמורות רבות ניכרות בין שתי התקופות. בין היתר, ניתן לומר כי רוב הסולטאנים ששלטו במהלך התקופה הראשונה – גם אם היו שליטים בתואר בלבד – נמנו על התורכים הקיפצ'אקים (לפחות מצד אביהם), בעוד הסולטאנים של התקופה השנייה (להוציא שניים) היו ממוצא צ'רקסי; האזורים מהם יובאו הממלוכים בתקופה הראשונה היו מאזור הערבה הקיפצ'אקית (דרום רוסיה ואוקראינה), בעוד שבתקופה השנייה יובאו ממלוכים מאזור הקווקז; עיקרון השלטון השושלתי שרווח בתקופה הראשונה, נשחק במהלך התקופה השנייה, וכך רוב הסולטאנים בתקופה הצ'רקסית היו ממלוכים בעצמם ולא צאצאים של סולטאנים כמו בתקופה הראשונה; כמו כן, בתקופה השנייה חלה ירידה בהכנסות המדינה ועקב כך צבא הסולטאנות היה קטן מזה של התקופה הראשונה.

Map of the Mamluk sultanate during the third reign of al Nasir Muhammad 1317 AD Ro4444

הסולטאנות הממלוכית בתחילת המאה ה-14

 

אצולה של דור אחד

כהכללה, הייתה העלית הממלוכית חברת אצולה "חד-דורית". הווה אומר, המערכת הצבאית-פוליטית התבססה על ייבוא מתמשך של עבדים-צבאיים מאזורי הספר של עולם האסלאם ומעבר להם לשוקי העבדים של מצרים וסוריה. מכוח אדם זה צמחו ועלו הקצינים הבכירים ואף סולטאנים. על פי רוב, לא יכלו צאצאיהם של הקצינים הממלוכים לרשת את מקום אבותיהם ולהגיע לדרגות קצונה בכירות, וחלק גדול מהם פנו לעיסוקים אינטלקטואליים כמלומדים.

היה זה כבר ההיסטוריון אבן ח'לדון (1406-1332) – המכונה לעתים באופן אנכרוניסטי "סוציולוג" – שעמד על היתרונות הגלומים בשיטת האצולה החד-דורית. באבחנתו המקורית הראה אבן ח'לדון כי לאורך כל ההיסטוריה, פיתחו העמים ה-"ברברים" שוכני המדבריות והערבות שמחוץ לאזורי הציווליזציה, יכולות לחימה יוצאות דופן, עד שבשלב מסוים השתלטו על הארצות הנושבות. אולם, לאחר מספר דורות, התרגלו צאצאי הכובשים למנעמי הציווילזציה, יכולות הלחימה שלהם נשחקו, והם איבדו את שלטונם לטובת גל חדש של כובשים "ברברים". סוד הישרדותה של הסולטאנות הממלוכית, אליבא דאבן ח'לדון, נובע מההסתמכות המתמדת על כוח עבדים חדש, צעיר ומחושל שגדל באזורים הלא מתורבתים. כך שמר הצבא הממלוכי על יתרונותיו הצבאיים, כיוון שרק בכוחם של ילידי הערבות האסיאתיות לשמר איכויות לחימה נומאדיות שאותן לא ניתן היה להטמיע באותה יעילות בקרב מי שנולדו וגדלו בתנאי הציווילזציה של מצרים וסוריה.

לשיטה הממלוכית היו גם יתרונות נוספים. הגיל הממוצע בו יובאו הממלוכים הצעירים לסולטאנות, לפחות בתקופה הראשונה, היה בין 10 ל-12 שנה (מכל מקום, לפני גיל הבגרות המינית). זהו גיל אידיאלי להתחלה של "חינוך מחדש" בסביבה תרבותית חדשה. מחד גיסא, החניך הצעיר כבר היה מיומן ביכולות רכיבה ובקשתות שרכש בערבה, ומאידך גיסא, ניתן היה להטמיע בנער ערכים אידיאולוגיים שבשמם היה נכון להילחם עד מוות. בנוסף, הניתוק מהמשפחה הביולוגית הקל על החניך הצעיר לפתח רגשי נאמנות חזקים כלפי הפטרון שרכש אותו, שדאג להכשרתו ושהיווה מעין תחליף אב עבורו. יוצא אם כן כי השיטה הממלוכית טמנה בחובה מספר יתרונות מהותיים – יצירת צבא של לוחמים מעולים ומחושלים, המזדהים עם ערכי האסלאם והמגלים נאמנות עזה לפטרונם.

 

הסחר בממלוכים

העבדים הצעירים הובלו לסולטאנות הממלוכית דרך שלושה נתיבים. הנתיב הראשי היה בתובלה ימית דרך מיצרי הבוספרוס והדרדנלים שהיו תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית. שני הנתיבים האחרים היו יבשתיים – האחד דרך מזרח אנאטוליה והשני דרך החלק הצפון-מערבי של האילח'אנות שהייתה אחת מארבע ממלכות מונגוליות שנשלטו על ידי צאצאיו של צ'ינגיס ח'אן. כלומר, הנתיב השלישי החל באזור הקווקז ואזרביג'אן עבר דרך נהר הפרת ומשם דרומה למצרים.

מי שהביא בפועל את העבדים-הצבאיים לסולטאנות היו סוחרי עבדים עליהם אין מידע רב במקורות. אנו יודעים כי סוחרים אלו כונו "ח'ואג'ה" והיו מוסלמים מארצות שמחוץ לסולטאנות הממלוכית. סוחר העבדים נחשב לפטרונו הראשון של החניך הצעיר ולמי שהיווה חוליה מקשרת למשפחתו של הממלוכ.

mongolmap1

ארבע הממלכות המונגוליות שנוצרו לאחר התפרקות האימפריה המונגולית

 

ההכשרה הממלוכית

משהגיעו לשטחי הסולטאנות, נרכשו העבדים הצעירים על ידי הסולטאן או על ידי הקצינים (האמירים) במכירה בשוקי עבדים. למותר לציין, כי היה ביכולתו של הסולטאן לרכוש את העבדים המשובחים ביותר. מרגע שנרכשו על ידי פטרוניהם, החלו העבדים הצעירים את תקופת הכשרתם שנמשכה, בדרך כלל, ולפחות בתקופה הממלוכית הראשונה, מספר שנים.

במהלך תקופת ההכשרה קיבלו החניכים חינוך עיוני שכלל לימוד השפה הערבית והשכלה דתית אסלאמית ועברו הכשרה צבאית יסודית ומפרכת. המטרה של שיטת החינוך המשולבת הייתה לפתח את כישורי הלחימה שרכש העבד הצעיר בארץ מולדתו ובמקביל להנחיל לו ערכים דתיים-תרבותיים (הווה אומר, אסלאמיים-ערביים) על מנת ליצור בקרבו הזדהות עם המטרות האידיאולוגיות שלשמן הוא נלחם (לתקופת ההכשרה של החניכים הממלוכים יוקדש המאמר הבא).

 

צבא הסולטאנות הממלוכית

כאשר סיים העבד הצעיר את תקופת הכשרתו, הוא שוחרר מעבדותו והחל בקריירה צבאית בתפקיד חייל פשוט (גֻ'נְדי) ממנו יכול היה להתקדם לדרגת קצונה. היו מספר דרגות קצונה בצבא הסולטאנות כאשר העיקריות שבהן – מהדרגה הבכירה לזוטרה – היו אמיר "מאה", אמיר "ארבעים" (או, אמיר טַבַַּלח'אנאה) ואמיר "עשר". לפחות "על פי הספר", אמיר מאה רשאי היה להחזיק תחת פיקודו כ-120 ממלוכים ולפקד על אלף חיילים שאינם ממלוכים, בני יחידה המכונה חַלְקַה (על יחידה זו ראה להלן). בעשורים הראשונים של הסולטאנות הממלוכית, היו בין 22 ל-24 אמירי מאה כאשר בפועל כל אמיר מאה החזיק הרבה יותר מאשר 120 ממלוכים. אמיר טַבַַּלח'אנאה רשאי היה להחזיק 40 ממלוכים (ולעתים עד 80 ממלוכים). אמיר עשר רשאי היה להחזיק בין 10 ל-20 ממלוכים.

עבור שירותם וכדי שיוכלו להחזיק את החיילים הכפופים להם, הוענק שטח אדמה (אִקְטַאע) לאמירים. בפועל, הקצינים הממלוכים קיבלו את הזכות לגבות מסים בכסף או בעין מהתוצרת החקלאית של אותו שטח אדמה. חשוב לציין שהאִקְטַאע ניתן לאמיר לזמן מוגבל, עד שסיים את תפקידו או עד שהסולטאן החליט ליטול את השטח ממנו. בכך, נבדלה השיטה הממלוכית באופן משמעותי מהשיטה הפיאודלית שהייתה נהוגה באירופה.

הצבא של הסולטאנות הממלוכית התחלק לשלושה חלקים עיקריים: הממלוכים הסולטאניים, כלומר הממלוכים של הסולטאן; הממלוכים של האמירים; חיילי היחידה המכונה חַלְקַה. החלקה הייתה מורכבת ברובה מחיילים שאינם ממלוכים. בין היתר, כללה החלקה בנים של ממלוכים שמסלול הקידום לדרגות הגבוהות בצבא הסולטאנות לרוב לא היה פתוח בפניהם. החלקה נחשבה ליחידת עלית בעשורים הראשונים של הסולטאנות הממלוכית, אך מראשית המאה ה-14 החלה ירידה במעמדה.

עד כאן, על קצה המזלג, על עקרונות היסוד של הסולטאנות הממלוכית. המאמר הבא יעסוק ביתר פירוט בתקופת הכשרתם של החניכים הצעירים.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים, מחקריו עוסקים בסולטאנות הממלוכית, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים

users: אמיר מזור

אולי יעניין אותך