האריות ב-"שער האריות" שהיו הסמל ההראלדי של ביברס מייסד הסולטאנות הממלוכית   מקור: ויקיפדיה (אנדרו שיווה)
בתמונה האריות ב-"שער האריות" שהיו הסמל ההראלדי של ביברס מייסד הסולטאנות הממלוכית

האימפריה העות'מאנית ששלטה באזורנו במשך 400 שנה מוכרת לכל ישראלי, ובעיקר בשל הקשר שלה להיסטוריה הציונית. אולם תולדותיה של האימפריה התורכית שקדמה לעות'מאנים – הסולטאנות הממלוכית – מוכרות הרבה פחות לישראלי הממוצע. זאת למרות שבמשך למעלה מ-250 שנה שלטה הסולטאנות הממלוכית במצרים ובסוריה הגדולה – דהיינו, סוריה, ארץ ישראל, ירדן, לבנון ודרום-מערב תורכיה של ימינו.

יתרה מכך, מונומנטים ממלוכיים רבים פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ ובייחוד בעיר העתיקה בירושלים, בה נבנו במהלך התקופה הממלוכית מדרשות ללימוד הלכה אסלאמית (מדרסות), מוסדות צופים (ח'אנקות וזאויות), שווקים, מתחמי קבר ומבנים נוספים. "שער האריות", למשל, קיבל את שמו מתבליטי האריות שבחזיתו שהיו הסמל ההראלדי של מייסד האימפריה הממלוכית, הסולטאן ביברס (משמעות השם ביברס בתורכית היא "אריה אציל").

 

השיטה הממלוכית

מקורותיה של הסולטאנות הממלוכית נעוצים בשבטי הנומאדים הפסטורליים (כלומר נוודים המתבססים על מרעה) של הערבה האירו-אסיאתית, אזור המשתרע מגבולות סין ועד לנהר הדנובה. באזור זה ישבו קבוצות אתניות רבות המכונות באופן כללי "תורכים". שוכני הערבה התורכיים נודעו ביכולות הצבאיות שלהם ובייחוד הצטיינו כקשתים-רכובים. זמן לא רב אחרי שהאימפריה המוסלמית הגיעה לאזורי מרכז אסיה, עמדו שליטיה על הכישורים הצבאיים המעולים של התורכים. השליט המוסלמי הראשון שבנה לעצמו צבא עם מרכיב תורכי דומיננטי היה הח'ליפה העבאסי אל-מֻעְתצִם (שלט בין השנים 833 ל-842). שליט נבון זה השכיל להבין כי באמצעות רכישת עבדים תורכיים מאזורי הספר של עולם האסלאם יוכל לבנות לעצמו צבא של לוחמים מעולים, ולא פחות חשוב מכך – נאמנים.

אל-מעתצם לא גייס את התורכים כשכירי חרב אלא יצר (ויש הטוענים שרק מיסד) מנגנון של עבדות צבאית. הח'ליפה רכש לעצמו עבדים תורכים ממוצא פגאני (במאה התשיעית רוב רובם של התורכים היו פגאנים וכמעט ולא היו תורכים שהתאסלמו). את העבדים-הצבאיים הוא לא שילב בתוך כוחות אחרים אלא ריכזם ביחידה עם דומיננטיות אתנית תורכית. הח'ליפים העבאסים שבאו אחרי אל-מעתצם המשיכו ושכללו את השיטה הממלוכית והוסיפו לה שני מרכיבים שאפיינו אותה (על פי רוב) גם במאות השנים שלאחר מכן – רכישת העבדים בגיל צעיר והעברתם במסלול הכשרה מיוחד. השיטה הממלוכית התפשטה ברחבי עולם האסלאם ובמשך מאות בשנים נהגו שליטים מוסלמים להקים לעצמם יחידות של ממלוכים, לרוב ממוצא תורכי. חשוב לציין שלמרות היכולת הצבאית הגבוהה שלהם והנאמנות שגילו (בדרך כלל) לשליט שרכשם וששימש כפטרונם, היו ליחידות הממלוכיות גם חסרונות לא מבוטלים. כך, למשל, כאשר עלה שליט חדש לא תמיד גילו לו הממלוכים את אותה נאמנות שגילו לפטרונם הראשון. וכך, במקרים שחשו כי אותו שליט חדש עומד לפגוע בפריבלגיות שלהם, הם לא היססו לחסלו ולהעמיד שליט אחר במקומו. תופעה זו תרמה לא מעט להחלשותה של הח'ליפות העבאסית.

The PonticCaspian steppe in Henichesk Ukraine YegorGeologist

הערבה הפונטית-כספית המשתרעת בין הים השחור לים הכספי, היא אחת הערבות המרכיבות את הערבה האירו-אסייתית

 

סלג'וקים ואיובים

תמורה משמעותית ביחסי הגומלין בין ה-"תורכים" לבין ה-"ציווילזציה האסלאמית", התרחשה במהלך המאה ה-11 עם תחילתה של הגירה תורכית משמעותית מאזורי הערבה ללב עולם האסלאם. בניגוד לעבדים-הצבאיים שהובאו לעולם האסלאם במספרים מצומצמים במהלך המאות הקודמות, הפעם היה מדובר בהגירה המונית של תורכים על משפחותיהם, אוהליהם ובעלי החיים שלהם. תורכים אלו נמנו בעיקר על שבטי האוע'וז (אוגוז), והמשפחה שהנהיגה אותם נקראה על שם אב המשפחה סלג'וק.

בניגוד לממלוכים, הסלג'וקים לא היו עבדים פגאנים אלא אנשים חופשיים שהתאסלמו מרצונם לא מכבר. בשנת 1055, נכנסו הסלג'וקים לבגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, והפכו לשליטים בפועל של הח'ליפות אחרי שהדיחו את הבֻּוַּיְהים שהיו השליטים בפועל עד אז. כמו השושלת הבויהית שקדמה לה, גם השושלת הסלג'וקית קיבלה לגיטימציה לשלטונה מהח'ליפה שיוקרתו באה לו בשל היותו מצאצאי עבאס – דודו של הנביא מוחמד. בפועל, עם זאת, לא החזיק הח'ליפה בתקופה זו בכוח פוליטי של ממש. הסלג'וקים הצליחו לייסד אימפריה אדירה שנפרשה מקזחסטאן של ימינו במזרח ועד אנטוליה במערב (ובין היתר שלטו הסלג'וקים גם בארץ ישראל). כדי לבדל עצמם מהח'ליפה לקחו לעצמם השליטים המוסלמים את התואר "סולטאן".

למרות שהצבא הסלג'וקי התבסס בתחילה על כוח תורכי שבטי הבינו השליטים הסלג'וקים את היתרונות הגלומים בצבא של עבדים-צבאיים והקימו לעצמם יחידות של ממלוכים. אחרי מות השליט הסלג'וקי הגדול האחרון מַלִכּ שאה בשנת 1092 החלה הסלטאנות הסלג'וקית בשקיעה הדרגתית שתימשך כמאה שנה. בשנות השבעים של המאה ה-12 הצליח מצביא כורדי בשם צלאח אל-דין להקים לעצמו סולטאנות במצרים ועם הזמן להשתלט גם על רוב אזור סוריה הגדולה (בישראל מוכר צלאח אל-דין בעיקר בזכות ניצחונו על הצלבנים בקרב קרני חיטין ב-1187 ובזכות שחרור ירושלים מהשלטון הצלבני).

השושלת האַיוּבִּית (שקיבלה את כינויה זה משם אביו של צלאח אל-דין, אַיוּבּ) שלטה כמעין פדרציה משפחתית. גם השליטים האיובים נהגו לשלב יחידות ממלוכיות בצבאם, לצד יחידות אחרות, אולם אחרון השליטים האיובים החשובים, הסולטאן נג'ם אל-דין אל-צַאלִח אַיוּבּ (שלט במצרים בין 1240 ל-1249), בחר להסתמך בעיקר על המרכיב הממלוכי. רוב הממלוכים שרכש שליט זה נמנו על בני השבטים התורכים הקיפצ'אקים שכפי הנראה לא גויסו עד אז במספרים גדולים לצבאות האסלאם. לעובדה זו היו השלכות מרחיקות לכת לעתיד לבוא שכן רוב הסולטאנים של התקופה הממלוכית הראשונה (בין השנים 1382-1250), היו תורכים קיפצ'אקים במוצאם (לכל הפחות מצד אביהם).

Coronation of Malik Shah I from the Jami al Tawarikh by Rashid al Din published in Tabriz Persia 1307 A

הסולטאן הסלג'וקי מלכ שאה (שלט בסולטאנות הסלג'וקית בין 1072 ל-1092) באיור מתחילת המאה ה-14

 

עליית הסולטאנות הממלוכית

במהלך המאה ה-11 התיישבה קונפדרציה של שבטים קיפצ'אקים בערבה המשתרעת בין דרום רוסיה לאוקראינה של ימינו. הפדרציה הקיפצ'אקית החזיקה עוצמה צבאית ניכרת והייתה גורם משמעותי בפוליטיקה האזורית במזרח אירופה במשך יותר ממאתיים שנה עד שנאלצה להתמודד עם איום שלא יכלה לעמוד מולו – המונגולים. לאחר שצ'ינגיס ח'אן הצליח לאחד את השבטים במונגוליה בתחילת המאה ה-13, החלה מכונת המלחמה המונגולית להתפשט דרומה לתוך סין ומערבה לאורך הערבה האירו-אסייתית תוך שהיא מביסה כל כוח שעמד מולה. המונגולים פלשו לעולם האסלאם ובשנת 1258 כבשו את בגדאד, הוציאו להורג את הח'ליפה העבאסי ובכך הביאו לקיצה של הח'ליפות העבאסית המפוארת שהתקיימה למעלה מ-500 שנה. גם גורלה של הקונפדרציה הקיפצ'אקית לא שפר עליה והיא הובסה על ידי כוחות האימפריה המונגולית. מכל מקום, פה אנו נתקלים באירוניה של ההיסטוריה. הניצחון המונגולי על הקיפצ'אקים תרם רבות להיווסדה של הסולטאנות הממלוכית שתצליח לבלום בסופו של דבר את התפשטות האימפריה המונגולית באזורנו. הפלישות המונגוליות למרכז אסיה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-13, הביאו לנדידתם של המוני נוודים מערבה, לעבר הערבה הקיפצ'אקית. וכך, כשהיא מוצפת בגלים של מהגרים נוודים – הפכה הערבה הקיפצ'אקית למקור האספקה העיקרי של עבדים-צבאיים עבור אל-צאלח איוב שממלוכיו הם אלה שייסדו את הסולטאנות הממלוכית. יורשיו של אל-צאלח איוב, הסולטאנים הממלוכים של המאות ה-13 וה-14, ימשיכו להסתמך במידה רבה על ייבוא עבדים-צבאיים מהערבות הקיפצ'אקיות.

היחידה הממלוכית הגדולה של אל-צאלח איוב נקראה אל-צאלחיה. הצאלחיה כללה בתוכה יחידת עלית שנקראה אל-בַּחְרִיה וזו מנתה בין 800 ל-1,000 ממלוכים (שמה של יחידה זו נבע ממקום משכנם של חייליה על אי בנהר הנילוס, הקרוי בערבית בַּחְר אל-נִיל). יחידת הבחריה זכתה לתהילה לאחר שהביסה את הצבא הצלבני בראשותו של לואי התשיעי מלך צרפת, במהלך מסע הצלב השביעי. הצבא הצלבני נחת בעיר הנמל דמיאט, הממוקמת בשפך המזרחי של הדלתא של הנילוס. בפברואר 1250, בעודו מתקדם דרומה דרך יובלי הנילוס לעבר קהיר, נחל הצבא הצלבני תבוסה מידי גדודי הבחריה בקרב אל-מנצורה, כ-120 קילומטרים צפונית לבירת הסולטאנות האיובית.

במהלך המערכה ועוד בטרם הוכרעו הצלבנים באל-מנצורה, הלך הסולטאן האיובי אל-צאלח איוב לעולמו ובנו תוראנשאה נקרא לשלוט תחתיו. אלא שממלוכי הצאלחיה לא ראו בעין יפה את העובדה שהסולטאן החדש התחיל לקדם את הממלוכים שלו על חשבונם, ובמאי 1250 הם רצחו אותו.

במהלך העשור שלאחר רציחתו של תוראנשאה עברה מצרים מספר תהפוכות פוליטיות, כאשר הממלוכים הצאלחים ששלטו בפועל לא הצליחו להשיג יציבות פוליטית או לגיטימציה מספקת לשלטונם ועמדו תחת איום מתמיד מצד השליטים האיובים שנותרו בסוריה הגדולה ומצד קצינים ממלוכים צאלחים יריבים. מה שהביא לגיבושם של קציני הצאלחיה בסופו של דבר, היה האיום המונגולי מצפון. הולאגו ח'אן, נכדו של צ'ינגיס ח'אן, כבש את העיר חלב שבצפון סוריה והתקדם דרומה לעבר דמשק. האיום על ארץ ישראל שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה בתור מסדרון למצרים, היה ממשי ביותר. אפילו הלוחמים הממלוכים העשויים ללא חת חששו מאוד מהמונגולים, שכן במשך חמישים שנים הביס הצבא המונגולי כל צבא שהתמודד מולו.

גדולתם של הממלוכים הצאלחים הייתה בכך שהם ראו את גודל השעה. לאחר נפילת בגדאד לידי המונגולים הבינו שני המנהיגים הצאלחים הבכירים ביותר, הסולטאן קֻטֻז והקצין הבחרי הבכיר ביברס, כי יש להתגבר על הסכסוכים הפנימיים ולאחד את השורות על מנת להגן על מרכז הציווילזציה האסלאמית הגדול ביותר שעוד נותר – קהיר. הקרב הגורלי בין הממלוכים למונגולים נערך בספטמבר 1260 בצפונה של ארץ ישראל, באזור מעיין חרוד, עין ג'אלות בערבית. בקרב זה נחלו המונגולים תבוסה מוחצת מידי הממלוכים.

מכל מקום, זמן קצר לאחר הניצחון ההיסטורי, רצח ביברס את קֻטֻז יריבו ועלה על כס השלטון. ביברס נטל את כינוי המלוכה אל-מַלִכּ אל-טַ'אהִר ("המלך המנצח"), ושלט ביד רמה כ-17 שנים שבמהלכם הרחיב את גבולותיה של הסולטאנות הממלוכית וגיבש את סדריה של היישות הפוליטית החדשה. למרות שהממלוכים השתלטו על מצרים עוד לפני עלייתו לשלטון, ביברס היה מייסדה האמיתי של הסולטאנות הממלוכית. על האתגרים שעמדו בפני הסולטאן ביברס ובפני יורשיו – יסופר במאמרים הבאים.

Bow Training Various. p. 81r

איור של תרגולות קשתות מתוך מדריך אימונים מתקופת הסולטאנות הממלוכית

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים, מחקריו עוסקים בסולטאנות הממלוכית, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים

users: אמיר מזור

Anonymous
מאוד מעניין יש סידרה בnetflix. בשם. "התחיה". וגם סידרה בשם העותמ'אנים

Anonymous
סוף סוף יש לי סדר כרונולוגי,אני צופה בסידרה בנטפליקס התחיה,מאד מעניין

אולי יעניין אותך