חיילים מורדים מחוץ למעון ראש הממשלה היפני, 26 בפברואר 1936   מקור: ויקיפדיה
בתמונה חיילים מורדים מחוץ למעון ראש הממשלה היפני, 26 בפברואר 1936

 

"זכור תמיד כי החובה כבדה מִהַּר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא היפני הקיסרי – כלומר, כוחות היבשה של יפן הקיסרית (1945-1868) – צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921, הצבא היפני הקיסרי הקים ועדה ששקלה לאפשר לחיילים להתלונן על מפקדיהם אם אלו פוקדים עליהם לעבור על החוק.

הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. מנהיגים ומפקדי צבאות בכל רחבי תבל התחבטו כיצד להיטיב להתכונן למלחמת התשה ממושכת כמו שהייתה מלחמת העולם הראשונה. בהקשר זה, בצבא היפני הקיסרי נערכו דיונים רבים בעניין המורל של החיילים והדרך הטובה ביותר להבטיח את עמידותו בתנאי מלחמה ממושכת וקשה. בין היתר, הועלו הצעות לשפר את תנאי הלבוש, המזון והשכר של החיילים ולבטל עונשים אכזריים במיוחד. ס.וגיית המשמעת זכתה לתשומת לב רבה. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי הצבאות של גרמניה ושל רוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת ללא הכרה וללא הבנה, ושהעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה ואף הפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבאות של בריטניה ושל צרפת הבריטי שהצליחו להחדיר מוטיבציה בחיילים שלהם באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לניצחונם במלחמה. לאור זאת, הוועדה בחנה כיצד ניתן לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום משמעת עיוורת הנכפית בכוח על החייל. אולם, מכיוון שהועלה חשש שהמשמעת בצבא היפני תתמוטט לחלוטין כתוצאה מהרפורמות המקלות שהוכנסו לקוד המשמעת הצבאית, קבעה הוועדה, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל גם כאשר היא נוגדת את חוק המדינה.

 

דוקטרינת "פקודה בלתי חוקית בעליל"

באותם שנים ממש, חלק גדול מהצבאות בעולם גיבשו את הדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" (הקורא הישראלי מכיר מושג זה מפרשת טבח כפר קאסם ומהדיון המשפטי שבא בעקבותיה).

הדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל", המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות, משום שישנם מקרים רבים בהם חוקיות היא עניין עמום מחד גיסא והיות שמצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים מאידך גיסא – כלומר בבסיס הדוקטרינה עומדת ההנחה שהמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על חוקיות כל פקודה. לאחר ביצוע הפקודה, במידה שהיא מתגלה כפקודה לא חוקית, רשאי החייל להתלונן על כך והמפקד ייענש בהתאם. אולם, ישנם מקרים נדירים שבהם צריך להיות ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל. במקרים כגון אלו, החייל חייב לסרב לבצע את הפקודה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו.

בכפר קאסם, למשל, קיבלו שוטרי משמר הגבול פקודה לירות על מנת להרוג בכל ערבי שיימצא מחוץ לביתו בזמן עוצר (שרבים לא ידעו עליו דבר) – כולל נשים, זקנים וילדים. בטבח נורו למוות 48 אנשים (ועוד אדם אחד מת משבץ כששמע על מות בנו). במשפט שנערך למבצעי הטבח בבית הדין הצבאי בירושלים, פסק השופט בנימין הלוי ששימש כאב בית הדין (במסגרת שירות מילואים) כי הפקודה שניתנה הייתה בלתי חוקית בעליל והסביר כי "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'. לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי-החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

Justice Benjamin Halevy

השופט בנימין הלוי

מאז המצאת הדוקטרינה, משפטנים צבאיים מתווכחים אודות יסוד "העלילוּת" שהופך פקודה בלתי חוקית לפקודה בלתי חוקית בעליל (יסוד "העלילוּת" והוא בלבד שולל מחיילים את "הגנת הצידוק" – קרי, הגנה האומרת שהמעשה הפלילי נעשה כציות לצו של רשות מוסמכת ולכן הוא אינו אי חוקי – ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם רק מילאו פקודות). מוסכם על הכול כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם באשר למקרים מובהקים פחות קיים תחום אפור ניכר (על הגישות השונות לזיהוי פקודה בלתי חוקית בעליל, ראו זיו בורר, "ברור וגלוי? כיצד יזהה חייל פקודה בלתי חוקית בעליל").

בשנים שבין מלחמות העולם, רוב הצבאות המודרניים אימצו גירסא כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא של גרמניה הנאצית לא ביטל אותה, ווריאציה של הדוקטרינה שרדה למרבה הפלא גם בתקנון האס-אס. לימים, השופטים שהרשיעו את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי, שללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה הקצין הגרמני, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. עד כמה שידיעתי מגעת, רק שני צבאות דחו את הדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" באופן מוחלט – הצבא של סין הקומוניסטית והצבא של יפן הקיסרית.

 

הצבא היפני הקיסרי ודוקטרינת "פקודה בלתי חוקית בעליל"

הדיון המוקדם ביותר שמצאתי בבית דין צבאי יפני בדוקטרינת "פקודה בלתי חוקית בעליל" נערך בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופיה של הרפתקנים כדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים לקחו חלק במבצע ההתנקשות אבל רק בתפקיד שולי (אם כי יש הטוענים שהיה קצין יפני שהשתתף ברצח עצמו). כשאותם חיילים עמדו למשפט בבית דין צבאי יפני הם טענו להגנת צידוק מתוקף ציות לפקודות. בית הדין הצבאי היפני הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, כלומר לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. החיילים זוכו בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אחרי 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח מלכת קוריאה נשכחה מלב. בשנות העשרים של המאה ה-20, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל" לתוך החוק הצבאי, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לבחור בדרך אחרת.

חשוב להבין כי כוחו הפוליטי של הצבא היפני הקיסרי נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים" שהיה המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, קבע כי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה הניתנת ישירות מהקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן בעת ההיא גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ושפקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" עמד בסתירה לסעיף מפורש בתוך "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים". הואיל ופקודה של המפקד כמוה כפקודה ישירה השל קיסר, ופקודה של הקיסר לא יכולה להיות בלתי חוקית, אז גם פקודה של המפקד לא יכולה להיות בלתי חוקית. אמנם, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה בפועל כקיסרות אבסולוטית, ודבר הקיסר לא באמת היה חוק בל יעבור, אבל הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיעמדו בסתירה גלויה לדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שהוכנסו במהלך שנות העשרים לתוך קוד המשמעת הצבאית לצד ההשפעה הרבה שהייתה לאידיאולוגיות המהפכניות שהיו נפוצות באותה העת, ימוטטו את יסודות המשמעת הצבאית לחלוטין. לפיכך, הצבא היפני קבע שחייל חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לאו. יתרה מזאת, נקבע שלחייל אסור אפילו להתלונן על פקודה לא חוקית.

Le Journal illustre Korean queen assassination

איור מתוך שבועון צרפתי המתאר את רציחתה של המלכה מין

 

תקרית אמקאסו (1923)

תוך שנים ספורות, היפנים אכלו את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת שהתגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, היה, הלכה למעשה, רחוק מאד ממשמעת עיוורת ובעל נטייה מרדנית. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה-"שישי" ("לוחמי החזון"), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19 שדגלו באלימות ספונטנית שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, הצבא היפני נטה לגלות סלחנות רבה להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי.

בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה שהביאה להצתת שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, ויפנים רבים יצאו לטבוח במהגרים הקוריאנים ששהו בטוקיו, בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ואויבים אחרים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואת אחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח. בתי דין אלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין את אמאקסו, אבל זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש-"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור – חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה ממפקדם לעשות זאת. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ-"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

לאחר שהדוקטרינה הזאת התבססה, אין זה מפתיע שבעשור לאחר מכן, חיילים יפנים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה.

Masahiko Amakasu in Manchukuo 1940

אמקאסו מסהיקו, 1940

 

תקרית 26 בפברואר (1936)

ב-26 בפברואר 1936, מספר קצינים זוטרים החלו בהפיכה צבאית, וחייליהם, כ-1,400 במספר, הלכו אחריהם ללא היסוס גם כאשר קיבלו פקודה לרצוח את מנהיגי המדינה. ניסיון ההפיכה הזה אמנם נכשל אבל הוא גרם לזעזוע ניכר במדינה, הוביל את כל צמרת הצבא להתפטר, והביא לשינוי המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ-"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", התפיסה שיש לציית גם לפקודות הפושעות ביותר נותרה התפיסה השלטת בקרב החיילים היפנים.

בדו"ח שמפקד חטיבת מצויאמה כתב באוגוסט 1936, נכללו נתונים של סקר שנערך בקרב חיילי המילואים של היחידה. החיילים נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. התוצאות המדויקות של הסקר אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכמחצית מהנשאלים אמרו שירצחו את ראש הממשלה אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. יתר על כן, כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לענות על אותה שאלה בהצבעה גלויה, רק מעטים מקרב אלו שאמרו שלא ימלאו אחר פקודה לרצוח את ראש הממשלה העזו להרים ידיים.

 

חשיבותה של דוקטרינת "פקודה בלתי חוקית בעליל"

הדוגמא היפנית מלמדת אותנו שיעור חשוב על משמעת צבאית בכלל ועל התפיסה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" בפרט. בסופו של דבר, התפיסה של פקודה בלתי חוקית בעליל נועדה לא רק למנוע מחיילים לבצע פשעים חמורים – ובעיקר כלפי אוכלוסייה אזרחית – אלא גם לשמור על יסודות המשמעת הצבאית בקרב החיילים.

אם החיילים מחוייבים לציית גם לפקודות בלתי חוקיות בעליל, מייג'ור עלול לפקוד על חייליו לרצוח את הגנרל, וקולונל עלול לפקוד על חייליו לרצוח את ראש הממשלה, והפקודים יהיו חייבים לציית למפקדיהם ללא עוררין. ציות מוחלט לפקודות, גם הפושעות ביותר, עשוי להפוך את צבא מכוח לוחם לבית גידול של כנופיות חמושות, כפי שאכן קרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

אולי יעניין אותך