פרוטרט של סבסטיאן דה מורה מאת דיאגו ולסקס   מקור: ויקיפדיה
בתמונה פרוטרט של סבסטיאן דה מורה, גמד החצר של מלך ספרד פיליפ הרביעי

"הגמד" מתרחש בחצרו של נסיך בתקופת הרנסנס, ומסופר מפיו של גמד המשתייך אליה. הגמד, שמוכר לקורא רק בכינויו זה, נמכר לחצר כילד ומשום מראהו השונה הוא מושא ללעג וגם מעורר פחד. נאמנותו המוחלטת נתונה לנסיך אותו הוא מעריץ, אך פרט להערצה זו כל רגשותיו כלפי בני האדם שליליים. למעשה, הוא רואה בעצמו ובגמדים כמוהו בני גזע שונה, עתיק יותר למרות שהדבר אינו גורם לו לחוש חלק מהם. כמיזנתרופ שנאתו מופנית גם כלפי גמדים, ובאחד מגלגולי העלילה הוא אף שואל את עצמו, "האם זהו גורלי לרצות להכחיד גם את גזעי שלי?"

החצר שרויה, כמובן, במצב של סכסוך מתמשך עם נסיכות שכנה. לשמחת הגמד, כמו גם לשמחתן של הבריות האחרות, הנסיך מחליט לצאת למלחמה נגד הממלכה השכנה. "כל בני האדם רוצים בעצם מלחמה. היא נושאת בחובה מין פישוט שהם מרגישים אותו כהקלה", הוא מסביר. השלום שמוכרז מאוחר יותר, לעומת זאת, גורם דכאון וחוסר שביעות רצון. הגמד המאוכזב מאדונו בא במהרה על סיפוקו כשהוא מתוודע למזימה הנרקמת מאחורי הקלעים, וביתר שאת כשמוטל עליו תפקיד מפתח. לפני המלחמה, וגם אחריה, אין לו בעיה מצפונית להרוג – בני אדם, בעלי חיים וגמדים – כי, כפי שהוא מעיד על עצמו, "כולם משחקים, כולם מעמידים פנים במשהו. רק אני בז להעמדת פנים. רק אני אני-עצמי". באופן פרדוקסלי, הגמד שלבו אפל ושטוף שנאה, סולד בכל לבו מגילויים של מוסריות פגומה, אולי משום שחולשות אנוש זרות לו.

על פני השטח זהו סיפורו של שונא-אדם, שלמרות שהוא מעורר חלחלה הוא גם מעורר רחמים, גם משום היותו רכושו של הזולת ונתון לשרירות לבם של אדוניו, וגם משום שהוא אינו מסוגל לחמלה ולאהבה ("הגמד של מנדל" עולה בזיכרון, אף הוא מיזנתרופ בשל יחס הבריות כלפי שונותו). אבל אי אפשר להתעלם מן השנה בה ראה הספר אור – 1944 – ומעמדותיו הידועות של פר לאגרקויסט בגנות הדיקטטורה בכלל והנאציזם בפרט. באמצעות הרחקת הסיפור כמה מאות אל העבר, הסופר יוצא נגד הרֶשע והעדריות של תקופתו.

אפשר לפרש את דמותו של הגמד בדרכים שונות; בעיני הוא מייצג את הרוע שמצוי בתוך האדם. הגמד עצמו מרמז על כך במפורש כשהוא מדבר על תגובתם המפוחדת של בני האדם למראהו: "זה הגמד שבתוכם, היצור דמוי האדם עם פני הקוף שלו שמבהיל אותם, שזוקר את ראשו מתוך עמקי נשמתם. הם נפחדים, כי הם לא מודעים לכך שיצור אחר מתקיים בקרבם [...] הם מעוותים בלי שבכלל רואים זאת כלפי חוץ". גם המתרגמת בשמת אבן-זהר מתייחסת באחרית-דבר מפורטת ומעניינת ל-"ראית הרֶשע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי", וכותבת כי "המתח בינה לבין ההתנגדות החריפה לרשע שבאידיאולוגיות הברבריות המודרניות תופס מקום נכבד ביצירתו של לאגרקויסט".

קור הרוח המקפיא של הגמד יחד עם המניפולציות הקטלניות שלו והפירוט בו הוא מתאר את כל מה שמחליא אותו, עושים את הספר קשה לעיכול. יחד עם זאת מהנה לעקוב אחרי ההקשרים התרבותיים השזורים בו. הנסיך הוא בן דמותו של "הנסיך" של מקיאוולי, ברנארדו המלומד הוא בן דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, כולל הסעודה האחרונה, מונה ליזה וכלי המלחמה. המתרגמת מוסיפה הקשרים נוספים באחרית-דבר, ומתייחסת בהרחבה גם אל אמצעים ספרותיים המעשירים את חווית הקריאה.

גם ללא ההקשר התקופתי, "הגמד" מבקש לדבר על האופי האנושי ואולי לעורר מודעות ולהתריע. בשמת אבן-זהר תרגמה יפה, והספר יוצא הדופן מומלץ.

הגמד / פר לאגרקויסט
זמורה ביתן, 1995
תרגום משבדית: בשמת אבן-זהר
236 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא

users: אתי סרוסי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים