הרשימה המשותפת, אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס   מקור: ויקיפדיה
בתמונה מנסור עבאס (משמאל)

מנסור עבאס

"מה אני בעצם רוצה מנתניהו? תקציבים וחקיקה. אם אני מקבל אותם, מה אכפת לי לתת לו מה שצריך". כך אמר חבר הכנסת מנסור עבאס – איש הרשימה המשותפת, יושב ראש מפלגת רע"מ וסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית – בראיון עם עמית סגל על האפשרות של שיתוף פעולה פוליטי עם בנימין נתניהו.

בשבועות האחרונים ניכרת התקרבות בין מפלגת רע"מ לבין מפלגת הליכוד, ובין עבאס לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו – התקרבות שאת ניצניה אפשר היה לזהות כבר לפני יותר משנה. עבאס שהתראיין בתקופה האחרונה למספר כלי תקשורת שב והביע – בגלוי – לא רק את הנכונות של מפלגתו ושלו לשתף פעולה עם נתניהו, עם הליכוד ועם גוש הימין, אלא גם את הרעיון שמפלגה ערבית צריכה להתנתק מחיבוק הדוב של השמאל ולפעול באופן עצמאי למען האינטרסים של הציבור שבחר בה.

"מה עשה השמאל שיצדיק את הבעלות שלו עלינו?" שאל עבאס וציין כי למרות שבעמדות המדיניות הוא מצוי בגוש השמאל הרי "נתניהו הוא ריאליסט בהפעלת כוח, שמודע היטב למגבלות של פעולות צבאיות. ידוע פה שרק הימין יכול לעשות שלום ורק השמאל מלחמה. כיוון שאני רוצה שלום, ונתניהו לא רוצה מלחמה, יש על מה לדבר".

בראיונות עימו שב עבאס והדגיש את יתרונות הגישה הפרגמטיסטית ואת החשיבות של פעולה עצמאית כדי להעלות את הערך של המפלגה (ואת ערך התמורה שהיא מקבלת). "היית צריך לראות את אבי ניסנקורן והחיזור שלו אחרי חברי המשותפת" סיפר עוזרו של עבאס לסגל "נראה לך שזה היה קורה לו חשבו שאנחנו בכיס שלהם? שיתאמצו".

כאשר סגל הזכיר לעבאס כי רוב הציבור הערבי בישראל רואה את תור הזהב דווקא בתמיכה מבחוץ בתקופת ממשלת רבין-מרצ, ענה לו זה בלקוניות "זה נכון, אבל במבחן התוצאה, ממשלת נתניהו העבירה לנו יותר"

כאן חדשות | יו"ר רע"ם בריאיון לגאולה אבן-סער

 

מבחן התוצאה

"אנחנו לא ימין או שמאל פוליטי ישראלי, אנחנו נציגי מגזר וחברה ולטובתה אנחנו צריכים לעבוד" אמר עבאס בראיון לגלובס כבר בספטמבר 2019 "ולכן, אנחנו לא בכיס של השמאל הישראלי או כל מפלגה אחרת ונפעל מול כל שר, לא משנה איזו מפלגה הוא מייצג". נאמן לדבריו, עבאס הוביל את מפלגת רע"מ לשיתוף פעולה – חלקו גלוי וחלקו כנראה סמוי – עם ראש הממשלה.

ההתקרבות לנתניהו כבר הניבה לעבאס פירות נאים. כך, למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף, באופן חריג למדי, בדיון שערכה הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה במגזר הערבי, שעבאס עומד בראשה. אבל התנובה לא הייתה רק במישור ההצהרתי אלא גם במישור המעשי.

תוכניות החומש "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2020-2016" (החלטת ממשלה מספר 922), ו-"תכנית ממשלתית להעצמה ולחיזוק כלכלי חברתי של היישובים הבדואים בצפון לשנים 2020-2016" (החלטת ממשלה מספר 1480), היו אמורות להסתיים השנה. הרשויות המקומיות לא הצליחו לנצל את כל התקציבים הייעודיים במסגרת הזמן שנקבעה. עבאס הביע כבר לפני מספר חודשים את דאגתו מכך שאם הרשויות לא ינצלו את שלושה מיליארד השקלים שנותרו מ-10.7 מיליארד השקלים שהממשלה הקצתה, לא תהיינה אפשרות להחזיר כספים אלו למגזר הערבי.

באמצע אוקטובר, ועוד במהלך דיון על הצעה לאי אמון בממשלה, ניצל עבאס את הבמה כדי לפנות ישירות לנתניהו בדברים ברורים: "ראש ממשלה שמסוגל כל יום שני וחמישי להביא תוכנית שלום עם מדינה ערבית, כן מסוגל להביא גם ארבע תוכניות מקיפות רציניות ולפתור את הבעיות הקרדינליות של החברה הערבית: א. תוכנית ממשלתית מקיפה למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית; ב. הארכת התוכנית הכלכלית לחברה הערבית 922 לשנה נוספת והסרת כל החסמים בפני ניצול התקציבים; ג. להכיר בכ-100 אלף אזרחים ערבים החיים בכפרים הלא מוכרים בנגב ולהסדיר את היישובים שלהם מבחינה מוניציפלית; ד. מציאת פתרון למשבר הדיור בחברה הערבית".

כאשר עבאס סיים את נאומו, נתניהו, שהקשיב לדבריו, פנה אליו וביקש ממנו שיעביר לידיו מסמך בארבע הסוגיות שהציג בנאומו.

והנה, שבוע לאחר מכן, ב-25 באוקטובר, אישרה הממשלה את הארכת המימוש של שתי תוכניות החומש בשנה נוספת ואף החליטה על הסרת חסמים מסוימים בתחום הדיור כדי להקל על יכולת הרשויות המקומיות הערביות לנצל את התקציבים שנותרו. לכאורה, מדובר בהישג של "כחול לבן" ובעיקר של השרה לשוויון חברתי ולגמלאים מירב כהן מטעמה, שפעלה תקופה ארוכה למען הארכת תוכניות החומש. אבל מזכיר הממשלה הודיע דווקא לעבאס, שאינו יושב ראש הרשימה המשותפת, על הכוונה להאריך את תוכניות החומש בישיבת הממשלה.

 

פרגמטיזם ישראלי-ערבי

ההתקרבות בין מפלגת רע"מ לבין הליכוד וההתבטאויות של עבאס אודות האפשרות של שיתוף פעולה פוליטי עם בנימין נתניהו הציתו דיון סוער בחברה הערבית בישראל. כצפוי, רבות מהתגובות במגזר הערבי בכלל וברשימה המשותפת בפרט, הביעו הסתייגות מפורשת מהרומן הפוליטי המתרקם בין עבאס לנתניהו.

אולם, למרות הסערה הציבורית שחוללו הדברים ועל אף הנטייה הברורה לראות בהם כפריצת מוסכמות פוליטיות-אידיאולוגיות מצד גורמים בכירים מקרב המנהיגות הערבית בישראל, הרי שבפועל מסתמן תהליך של פרגמטיזם ערבי-ישראלי בכל מהלך העשור האחרון. צליליו הצורמים של השיח הפוליטי-תקשורתי הנוגע ליחסים בין יהודים וערבים אולי מקשים עלינו לראות תהליך זה, אולם הוא קיים ונוכח.

שתי תופעות עומדות ברקע למה שניתן לכנות פרגמטיזם ערבי-ישראלי ומטבע הדברים הן ארוגות אלה באלה. התופעה האחת היא החלטה מודעת של חלק ניכר מהמנהיגות הערבית להניח בצד את האסטרטגיות הלעומתיות כלפי המדינה שהובילו הקצוות הפוליטיים – האסטרטגיה הדתית-אסלאמית שהובילה התנועה האסלאמית (ובעיקר הפלג הצפוני של התנועה) והאסטרטגיה החילונית-לאומנית שהובילה מפלגת בל"ד. במקום זאת עוברת המנהיגות הערבית לאמץ אסטרטגיה חברתית המבוססת על החתירה לשיפור איכות החיים של האזרחים הערבים במדינה באמצעות שיתוף פעולה עם הממשלה. התופעה השנייה – המשלימה את התופעה ראשונה – היא המדיניות שנקטה הממשלה בעשור האחרון להקטנת התלות של הקהילות המוחלשות, הערבית והחרדית, בכספי המדינה, וזאת באמצעות שילוב מלא של שתיהן בכלכלה הלאומית.

שתי התופעות האלו הובילו לשיתוף פעולה מעשי בין ממשלת ישראל בהובלת הימין הפוליטי לבין המנהיגות הערבית. שיתוף פעולה זה הוליד את תוכנית החומש הגדולה ביותר שגובשה אי פעם על ידי ממשלה ישראלית לטובת המגזר הערבי, וזאת בעלות דרמטית של 10.7 מיליארד שקלים. גם אם בפן הנראה לעין, השיח הציבורי-פוליטי המשיך להיות טעון ומתוח הרי שמתחת לפני השטח התחוללה מציאות הופכית.

הרומן הפוליטי שנחשף בין נתניהו לעבאס יפרק את המשותפת?

דווקא המדיניות של ממשלת הימין הייתה זו שהניעה את התהליך של איחוד הכלכלות היהודית והערבית במדינה – תופעה שלא התרחשה תחת ממשלות שמאל מובהקות. פועל יוצא, הערבים הופכים משולבים יותר ויותר בכלכלה הלאומית, אבל הפעם לא רק בענפי השירותים למיניהם, אלא גם במקצועות עתירי ידע. המנהיגות הערבית – ראשי הרשימה המשותפת, ראשי הרשויות המקומיות ועוד – הבינה היטב את הפוטנציאל של תהליך איחוד הכלכלות ושיתפה פעולה עם התהליך.

למעשה, ברית פוליטית יהודית-ערבית, מוכחשת למדי, קמה לה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. למרבה ההפתעה (או לא), ברית זו קמה בין הימין הפוליטי הישראלי בראשות נתניהו לבין המנהיגות הערבית של הרשימה המשותפת. מדובר בברית פרגמטית המבוססת על רציונל של שותפות אינטרסים. זהו מפגש המעמיד את הכלכלה, את איכות החיים ואת הרווחה האישית כמרכזה של לולאת שיתוף הפעולה בין יריבים. מפגש כגון זה התקיים גם במזרח התיכון בעשור האחרון בין ישראל ובין מדינות ערביות שונות, בעיקר במפרץ הפרסי, שעבר בתקופה האחרונה למישור הגלוי והפורמלי של הסכמי שלום רשמיים.

ההתבטאויות הפומביות של מנסור עבאס הן סוג של "יציאה מן הארון" המתרחשת אחרי תקופה ארוכה של התקדמות ביחסים שבין המגזר הערבי לבין המדינה. התבטאויות אלו נותנות פומבי לא רק לשיתוף הפעולה הכלכלי-חברתי המתקיים בין המדינה ובין המגזר הערבי, אלא גם לקיומה של גישה פרגמטיסטית מובהקת בקרב חלקים מהמנהיגות הערבית, אף אם לא אצל כולה. למרות שמדובר בפרגמטיזם המבוסס על אינטרסים ועל ריאליזם פוליטי קר, הרי שעצם נוכחותו בשדה הפוליטי הערבי יוצרת פוטנציאל למיתון השיח האידיאולוגי במגזר הערבי ולשיכוך השיח הלעומתי שעדיין מאפיין את יחסי יהודים וערבים בישראל.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר