זאב ז'בוטינסקי בשנת 1903   מקור: ויקיפדיה

אני מודה, יש לי בעיה קשה עם ז'אבו - קשה לי לכתוב על הגותו, כיוון שמעטים מאוד ניסחו את הגותם, את רעיונותיהם, בבהירות ובנחרצות הדומות לשלו. לכן, לכבוד יארצייט 80 שחל אתמול, אסתפק בתרגום חדש למסה מוקדמת שלו, שגרסתו הארוכה קצת יותר פורסמה בזמנו באוסף הכתבים תחת הכותרת "בלי פאטריוטיזם".

גרסתי קצרה יותר, אבל, אני מקווה, מדויקת ונגישה יותר לקורא העברי המודרני. הרלוונטיות שלה, בדומה למרבית מסותיו החשובות, נותרה זהה היום בדיוק כשם שהייתה כאשר פורסמה בידי בחור צעיר מאוד, ב-1903 הרחוקה. והדבר אכן מעלה את השאלה, האם ז'אבו טעה כשחשב שהחזרה לציון תרפא אותנו מן המחלה שהוא מתאר פה? אני עדיין אופטימי ומקווה שהחלום שלו פשוט טרם הוגשם במלואו, אבל תשפטו אותם בעצמכם.

 

הכמיהה לפטריוטיות

"רחמו עלי, הן איני אוהב..." לורנזו סטקטי

משעה שהאדם אוהב את המדינה ואת העם, מצליח פעלו למען המדינה והעם. אנשים הגונים משרתים את טובת הכלל, את הרעיונות האוניברסליים; אולם כל אחד מבקש לשרתם בסביבה החביבה עליו – לחרוש ברזל לסיפוקו של העולם הרחב – אבל לחרוש אותו בנפחייה שלך, שם קל ונעים יותר לעבוד, היות שכל פינה בה קרובה ויקרה לליבך; וכך יאה, שכן המלאכה נהיית קלה וטובה יותר כאשר אתה ידוע שפירותיה יינוצלו בידי מי שאתה אוהב ולא בידי אלה שכלפיהם הנך שווה-נפש.

הפטריוטיות מכפילה עשרות מונים את ערך העבודה הערכית, מעניקה לה חום ועניין. אלא שליהודים האינטליגנטיים אין בנמצא פטריוטיות, אין אהבה מלאה ושלמה כלפי עמנו; בשל כך, לעתים קרובות כל כך, פעלנו הערכי משולל חום ועניין ומורעל מבפנים בקרע ובפילוג חולני.

כמעט שאין כרגע בתבל אדם אינטליגנטי שלא יתייסר בתשוקה לעשייה. הנה כולם חולמים על מפעל מרתק. הדיכאון והלכי הרוח הצ'כוביים שמילאו את החיים – אינם אלא האנרגיה הדואבת שמבקשת לפרוץ מתוכנו החוצה ודורשת יישום. העשורים של חוסר-המעש הזדחלו ונותרו מאחור; מגיעה העת המבורכת שבה יידרשו ידיים עובדות; כולם חשים בעת הממשמשת ובאה הזאת ואומרים לעצמם: בקרוב יימצא לנו מפעל נחשק!

אבל אנחנו, היהודים האינטליגנטיים, עומדים בפתח עשור העשייה המתקרב לא ברטט פנימי של שמחה, אלא בהתלבטות מייסרת. גם בנו יש אנרגיה והיא להוטה להתפרץ, ואנו מלאים בתשוקה לפעול. אולם איננו יודעים, עבור מי עלינו לפעול.

האם עלינו להתאמץ לטובת הארץ [הכוונה לרוסיה, י. ל.] שבה אנו חיים ולהסתפק בכך? כך פועלם רבים מאיתנו, היות שאנחנו באמת, בין אם במתכוון ובין אם לאו, אוהבים את הארץ הזאת באהבת אמת. אבל אהבה זו חד-צדדית היא, ולכן פוגעת בכבודנו. הרי זוהי כפייה של חברות על מי שלא ביקש אותה, גילויי אהבה נלהבים בפני יפהפייה שליבה אינו נוטה לנו חסד.

ארץ זו – עשירה היא בכוחות רוחניים משלה; היא לא מבקשת את שירותינו; וכאשר אנחנו, לא משנה מה, מבקשים לשרתה, מביטים בנו בפליאה קרירה, מושכים בכתפיים ואומרים: מדוע האנשים האלה דואגים לנו? האין להם צרות משלהם?

תשוקה מוזרה היא זו – להתעקש ולהיות מבקשי טובה של זרים...כואב לכתוב עד כמה כל זה משפיל; וצר על מי שלא מרגיש, מדוע הדבר משפיל. עדיף לא לחיות כלל מאשר להתקיים ללא כבוד וגאווה.

אבל גם למי מאיתנו שדחה את ההשפלה וגמר אומר להשקיע את כל כוחותיו למען הלאום היהודי שלנו – גם הוא לא חש את מלוא הסיפוק, גם הוא לא מצליח לשקוע בעבודה במלוא המסירות. זאת מכיוון שמסירות מלאה שמורה רק לפטריוט; אבל אנחנו, היהודים האינטליגנטיים, לא אוהבים את עמנו באהבה מלאה של הפטריוט; וזו הסיבה לבושתנו ולייסורינו המרים.

אילו כלל לא אהבנו את היהדות ולא היה אכפת לנו לחזות באובדנה – גם זה היה עדיף יותר. לא היינו מתייסרים אז בפילוג, בקרע הפנימי הזה שגורם לנו לאהוב את הלאום שלנו רק למחצה, ולבוז לו למחצה; הבוז הרי מרעיל את האהבה, והאהבה לא מניחה למצפון להשלים עם הבוז.

יש ביהדות גם פנים רעים, אבל אנחנו, היהודים האינטליגנטיים, מתייסרים בבוז לא לפנים הרעים שלה, ולא בגלל היות היהדות רעה, אלא בגלל היותה יהודית דווקא. כל ייחודי הגזע שלנו, חסרי חשיבות אתית ואסתטית, היינו – לא טובים ולא רעים כשלעצמם – דוחים אותנו, כיוון שהם מזכירים לנו על יהדותנו שלנו.

השם הערבי "אסראאיל" נשמע לנו נאה ופואטי; אבל מי מאיתנו ששמו הוא "ישראל" לעולם מתבייש בשמו הלא-יפה. אנחנו נקבל ברצון ספרדי הקרוי "חיימה", אבל מזעיפים את פנינו באומרנו "חיים". אותן תנועות הידיים משעשעות אותנו אצל האיטלקי ומרגיזות אותנו אצל היהודי; המלודיות של המבטא היהודי אינה נאה לנו, אבל הגרמנים הדרומיים והשווייצרים – גם הם הרי אשמים במתיחת המילים אגב דיבורם. ברם, אין לנו דבר נגד "זימרתם", בעוד שאצל היהודים היא נראית לנו וולגרית להחריד.

כל אחד מאתנו יהיה מוחמא במקצת אם יאמרו לו: נראה שהתרגלת לדבר בביתך באנגלית, ובגלל זה גם הרוסית שלך נשמעת מאונגלתת מעט. אולם אם רק ירמזו לו שבדיבורו נשמעת נימה יהודית והוא יפנה למחות בכל הכוח: "אני רק מבין את העגה היהודית, אבל ממש לא יודע לדבר בה!". כל מה שהוא יהודי, קטן כגדול, אינו נעים לנו, ליהודים האינטליגנטיים.

העיתונאים שלנו, בכותבם שורות יוקדות להגנת השבט שלנו, מקפידים לכתוב על היהודים "הם" ובעד שום הון שבעולם לא יכתבו "אנחנו"; הנואמים שלנו, באותו הרגע עצמו שבו הם מדברים על אהבתם אל עמם ועל ייחודו הגזעי, נשמרים בכל מאודם, פן הייחודיות הזאת תתפרץ לפתע במבטא שלהם, בתנועת הידיים או באורח התנסחותם; עד כמה הדבר מייסר יעיד כל מי שהתנסה בו, כלומר – נעיד כולנו.

והרי יחד עם כל זה, אנחנו אוהבים את הלאום שלנו. הרי אנחנו יודעים להתלהב לנוכח ההיסטוריה המייסרת שלו, יודעים להעריך את עוצמת הרוח האיתנה שבו; אנו גאים שעה שאנו נזכרים, כמה זרעי תבונה פיזרנו בשדות העולם, כך שאין עם שלא חב לנו חלק כלשהו בתרבותו.

והרי בסופו של דבר, אנחנו אוהבים את העם עצמו, את האנשים האומללים האלה עם עיניהם העגולות; הרי רק לאחרונה, בשעת הצער הבלתי נסבל, הבנו כמה אנחנו אוהבים אותם וכמה אנחנו קרובים אליהם. אוהבים, ובזים.

באחד משיריו של היינה מתואר אביר שאוהב פרוצה, אוהב אותה באהבה יוקדת. נגזר עליו לבוז למי שיקרה כל כך לליבו; נגזר עליו להתבייש מעצם אהבתו. הוא יכול היה לבוא לטורניר ולזמן אבירים לזירה: שיילחם בי כל מי שיעז לומר דבר-מה בגנותה של גבירתי! ואז כולם היו שותקים זולת ייסוריו שלו, ויהיה עליו לכוון רומח כנגד ליבו...

האביר הזה דומה לנו, ליהודים האינטליגנטיים; אבל גורלנו מר משלו, שכן הוא לפחות בז למי שאהב עבור חטאיה, בעוד שאנו, לצד אהבתנו, בזים לעמנו לא עבור חטאיו, אלא עבור ייסוריו. חשבו על כך: אין זוועה זוועתית מזו.

כל מה שהוא חיוני ביהודי האינטליגנטי, כל התשוקה לפעולה הלוהטת והסוחפת שמעוררת בו הזריחה של המאה העשרים, הכול מתמרד כנגד הפילוג הזה, כנגד ההלחם הלא טבעי הזה של אהבה ובוז; ותוגתו של היהודי האינטליגנטי בן זמננו היא הכמיהה לפטריוטיות.

Zeev Jabotinsky uniform

זאב ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים

הוא מוכן לעבוד, אבל הוא מבקש לאהוב את מי שהוא עובד בשבילו ולא לבוז לו, הוא מתאווה לקרוע מתוכו ולרמוס ברגליו את הדחייה האווילית והעבדותית הזאת. נפשינו חושקת עד כאב להפוך לפטריוטית, נפש פטריוטית שתתגאה בטוב ותגנה את הרע שקיים בלאום שלנו, אבל לא תבוז, לא תעקם את אפה כמו עבד עירוני שעזב בזמנו את הכפר – למראה בני משפחתו, המוז'יקים, האיכרים הנבערים...כן, עבד. זו תחושה שמאפיינת עבד.

אנו, היהודים האינטליגנטיים, אחרי שטעמנו מן התרבות של האדונים, הפנמנו גם את האנטיפתיה של האדונים כלפי מה שאנחנו עצמנו היינו עד לא מכבר. כמו עבדים שעד אתמול ספגו צליפות שוט מידי בעל המטעים והיום קודמו לתפקיד המשגיח, נטלנו לידינו את השוט הזה בשמחה ובתחושת מחמאה, ופנינו להתעלל בעצמנו ברוב חדווה.

האנטישמיות הקטנונית ובזויה שכולנו, כל היהודים האינטליגנטיים בלי יוצא מן הכלל נדבקנו בה, הצרעת הרוחנית הרקובה הזאת שמרעילה את כל הדחפים שלנו לעבודה הפטריוטית הלהוטה – זהו מאפיין של עבד, מחלה של פרזיט; והאנטישמיות הזאת תתפוגג ללא עקבות רק משעה שנפסיק להיות עבדים ופרזיטים בבית של אחרים, ונהפוך לבעלי הבית תחת קורת גג שלנו, אדונים לארצנו.

העולם שקע בהססנות קרתנית. האינטליגנטים של כל הארצות והעמים מתפללים בקול אחד למתת שמיים אחת ויחידה – יישום לאנרגיה המתפרצת. זו הכמיהה לפעולה. היא הפכה כעת לסיסמה שמאחדת את כולם. רק ליהודי האינטליגנטי הסיסמה הזאת מנוסחת באורח שונה: הכמיהה לפטריוטיות. אבל הפרזיט אינו יכול להיות פטריוט: דרושה לו מולדת. זאת הסיבה לכך שהכמיהה שלנו לפטריוטיות הפכה כעת בזו העוצמה לכמיהה למולדת.

אומרים שזהו חלום שלא יתגשם. אנשים הססנים וקצרי רואי, יצירי הקרתנות שלא ניחנו בהבחנה שהפנטזיה הנועזת מכול אינה אלא חיזוי חלש של עובדות המחר. ללא החלומות, בני האדם לא היו משיגים דבר; החלום דומה לאיילת השחר שתמיד קדמה לזריחת השמש האמיתית, היוקדת, השמש שמעניקה חיים. ולנו, לעם שאחרי שעבר את הדרך ההיסטורית המרשימה מכול וניצב כעת בפעם האחרונה מעל תהום פעורה, עם שמחר – אם לא יימצא לו מקלט, מאוים בהתבוללות, ומחרתיים – בכליה, ושכבר היום בז לעצמו ויורק על עצמו – לנו אין אפשרות בחירה שלישית: חלום... או כלום.

Zeev Jabotinsky

זאב ז'בוטינסקי בבגרותו

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר