סצנה מתוך הסרט צ'רלי וחצי   מקור: ויקיפדיה

יהודה ברקן

בסוף החודש שעבר הלך לעולמו השחקן הפופולרי יהודה ברקן. כמעט כל ערוצי התקשורת שידרו תזכורות מתוך קריירה הקולנועית העשירה של האיש. אחד האייטמים המשובחים היה הראיון שערך עמו לפני זמן לא ארוך במיוחד רוני קובן.

חוט השני שבלט לאורך כל אותן תזכורות משודרות הוא "הפער" – כפי שהגדיר זאת גיא זהר בתוכניתו המשובחת "מהצד השני" – בין יהודה ברקן של המבקרים לבין יהודה ברקן של המציאות. ברקן לא שבע נחת ממבקרי הקולנוע. הוא היה דמות מושמצת למדי מצד האליטה האינטלקטואלית שקבעה במשך עשורים את קווי המתאר הרצויים של התרבות הישראלית.

לא רק ברקן סבל מהם. דור שלם של יוצרים, שחקנים, בימאים ומפיקים נגרסו תחת "משטרי האמת" של קובעי הטעמים התרבותיים. ואף על פי כן, חרף הביקורת העצומה הרי שבמבחן המציאות יהודה ברקן היה סיפור גדול של הצלחה.

החברה הישראלית הצביעה ברגליה. היא פקדה את האולמות כדי לצפות במה שהוגדר על ידי ישראל של המבקרים כסוג של טראש ותרבות פופולארית נחותה. כך, התנגשו להן ישראל של מעלה עם ישראל של מטה; ישראל הוירטואלית עם ישראל המוחשית; ישראל האליטיסטית עם ישראל העממית.

אבל הייתה זו לא רק התנגשות בין כוחות חברתיים מנוגדים, אלא מפגש טעון בין פיקציה לבין מציאות. מי שבסופו של דבר גילם את המציאות היה הציבור שכתב את ההיסטוריה התרבותית הישראלית בעוד שהמבקרים נתלו בכנף בגדה של ההיסטוריה. המבקרים הפכו במידה רבה לסוג של הערת שוליים מגוחכת שייעודה העיקרי הוא להבליט את כוחה ועוצמתה של המציאות ההופכית לה.

פגישה עם רוני קובן עונה 4 | יהודה בארקן

 

בנימין נתניהו

קשה שלא להתפתות להשוואה בין תופעת "הפער" שהתקיימה אצל וביחס ליהודה ברקן השחקן והבדרן לבין זו המתקיימת אצל הפוליטיקאי בנימין נתניהו. גם בהקשרו של ראש הממשלה ניכר מתח בין השיח הגלוי ובין המציאות; בין הווירטואליות ובין הממשות; בין המדובר לבין המעשה. ספק אם היה ראש ממשלה שנקשרו לשמו כל כך הרבה כתרים שליליים על ידי נציגיהן הבולטים של אליטות פוליטיות, תקשורתיות ואחרות.

מי שעוקב אחר השיח הפוליטי מודע לשלל הדימויים שבהם מתואר נתניהו בשנים האחרונות [והאמת היא שגם בשנים עברו]: "מסית", "מדיח", "מושחת", "מפלג", "מסכסך", "איש של סטאטוס קוו", "שמרן", "דורך במקום" ועוד כהנה וכהנה. זו תופעה די מובנת בעולם של עימותים פוליטיים בהם נפוץ תיוג חד וקטגורי. אבל דומה שבעניינו של ראש הממשלה הנוכחי מדובר בתופעה חריגה בעוצמתה וחריפותה, ודאי בהשוואה לראשי ממשלה אחרים שהושמצו במידה זו או אחרת (ובעיקר אלה שבאו משורות הימין).

כמו במקרה של השחקן יהודה ברקן גם במקרה של נתניהו ניכר אותו פער בין עולם הדימויים של המבקרים הפוליטיים-חברתיים ובין המציאות, ובתחומים רבים. הנה דוגמאות אחדות: אותו נתניהו שמתואר על-ידי המבקרים כאויב הגדול של האזרחים ערבים בישראל הוא ראש הממשלה שהקציב סכומי כסף חסרי תקדים למגזר הערבי יותר מאשר כל ראש ממשלה אחר (לרבות יצחק רבין).

אותו נתניהו המתואר כמדינאי שמרן הדוגל בסטאטוס קוו הוא ראש הממשלה שחתם על יותר הסכמי שלום עם מדינות במזרח התיכון מאשר כל ראש ממשלה אחר. אותו נתניהו המוצג על ידי מבקריו כאסטרטגי כוחני הוא אותו ראש ממשלה שברוב תקופת שלטונו הצליח להימנע מעימותים צבאיים משמעותיים.

הפער בין הדימוי ובין המציאות זועק לשמים. למרות שהמציאות הפוכה לטענות של עדת המבקרים, הרי שהשיח אינו משתנה. אבל גם אם כך הדבר, הרי כמו במקרה של יהודה ברקן, המציאות שייכת לנתניהו ולא למבקרים הווירטואליים. כמו שהציבור הביע תמיכתו בברקן באמצעות צפייה בסרטיו באולמות הקולנוע, כך גם הביע תמיכתו בנתניהו בהצבעה בקלפי.

Benjamin Netanyahu

ראש הממשלה בנימין נתניהו

 

מכתב ההיסטוריונים

עכשיו נחבר את הצלע השלישית לפסיפס – "מכתב ההיסטוריונים". ימים ספורים לפני שיהודה ברקן הלך לעולמו פרסמו קבוצת היסטוריונים ישראלים מובילים מכתב שהשורה התחתונה שלו היא זו: חברי ממשלת ישראל (ונתניהו בעיקר) פוגעים במוסדות המדינה ובדמוקרטיה הישראלית.

לפי אותו מכתב אם חברי הממשלה לא יסורו מדרכם הרעה, אזי ישלפו ההיסטוריונים וההיסטוריוניות את המקלדת ויעשו מעשה!

ומה יעשו אותם היסטוריונים? הם יכתבו, או ישכתבו, את ההיסטוריה של מנהיגינו באופן שיעצב את הזיכרון ההיסטורי שלהם כאלה שנשאו באחריות ישירה לחורבנה של הדמוקרטיה והמדינה. כך ייחקק לעד ולדיראון עולם, הזיכרון ההיסטורי של אותה מנהיגות פושעת וקלוקלת שאינה עומדת בסטנדרטים של המבקרים במגדל השן.

Historians Letter 2020

מכתב ההיסטוריונים

"מכתב ההיסטוריונים" למעשה מאיים על המנהיגות הישראלית בשכתוב ההיסטוריה כדי להניאה מסוג פעולה מסוים, וכדי להניעה לפעולה פוליטית מסוג אחר, כזה הנראה לאותם היסטוריונים כראוי ונכון. אבל נניח לרגע לפן האפל ששפת האיום חושפת, ונתרכז לרגע בעיקר.

העיקר הוא במה שאותה חבורה של היסטוריונים כנראה עדיין לא למדה. העולם מתחלק באופן גס לעושים ולהוגים. העושים יוצרים את המציאות ואילו ההוגים הם אלה שמדברים עליה. ההוגים נעים, כמו שופטי קו בכדורגל, מחוץ לגבולות המגרש. הם כאילו חלק מהמשחק אבל הם לא באמת קובעים את התוצאה שלו, כי העשייה המרכזית שלהם מסתכמת בתצפית על העשייה ולא בעשייה בפועל.

להוגים יש רצון עז להשתתף במשחק. מבחינת ההוגים, האינטלקט שלהם מאפשר להם לקבוע את תוצאות המשחק באופן מיטבי ביחס לשחקנים שנמצאים על המגרש. דא עקא, זה לא ממש נכון. תצפית והגות אכן נחוצות כדי להגיע לתוצאת משחק טובה. אבל להוגים יש מגבלה גדולה – הם אינם מסוגלים לחשוב במובנים אופרטיביים, שכן מעולם לא נדרשו לעולם "הבעיות" הקונקרטיות ופתרונן.

עולמם של ההוגים, בייחוד אלה בתחומי מדעי הרוח והחברה, הוא עולם אחר. עולם של בעיות תיאורטיות ושל עמידה בכללים מחקריים. אין בכל אלה כדי להביא את הפרופסור הנבון להתנהל נכונה במקומות שבהם ההצלחה אינה נמדדת על פי היכולת לייצר תיאוריה אלא לפי היכולת לייצר פתרון/מענה.

מנקודת מבט זו, היסטוריונים אינם משתתפים בעיצוב המציאות, אלא בשעשוע אינטלקטואלי. באופן אישי, אני מאד אוהב את מקצוע ההיסטוריה וזהו גם בית הגידול האינטלקטואלי שלי עצמי, אבל אין להגזים במעלותיו ובהשפעתו הסגולית על האופן שבו אנשים חיים ואפילו זוכרים.

אגב, ההיסטוריונים וההיסטוריוניות עצמם/ן במידה רבה אשמים/מות בכך כך שהפכו בצל הפוסט מודרניזם את המקצוע שלהם/ן לא רק לאיזוטרי בהיבט של בחירת נושאי הדיון והעיסוק שלהם שנטשו את השאלות הגדולות לטובת דיון בסוגיות מיקרו, לעיתים תלושות מכל מציאות, אלא גם בהחלטה המודעת לנתק אותו מעולם "האמת", ולנתב אותו לעולם "הביקורתי" שאינו תלוי בדבר, אלא בביקורת עצמה.

לא ההיסטוריונים יעצבו את דמותה של המציאות, אלא העושים. ההיסטוריונים, כמו מבקרי הקולנוע במקרה של ברקן, ישקיפו על המציאות מהמרפסת היפה במגדל השן וייראו כיצד היא נעשית על ידי אחרים. וכמו בסיפור של ברקן, המציאות עצמה היא שתספק את אמת המידה ההיסטורית שתאפשר לשפוט את עשיית העושים.

סביר להניח כי המבקרים ימשיכו לא לאהוב את היצירה של יהודה ברקן. סביר להניח כי המבקרים גם לא יאהבו גם את מה שעשה נתניהו וממשיך לעשות. אבל היצירות שהותיר ברקן אחריו והעשייה של נתניהו יותירו את חותמתם על המציאות ללא קשר או זיקה למה שייכתב עליהם או כבר נכתב עליהם על ידי מבקרים והיסטוריונים כאלה ואחרים.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר