הנשיא דונלד טראמפ מכריז על "הסכם אברהם" במשרד הסגלגל, אוגוסט 13, 2020   מקור: ויקיפדיה
בתמונה הנשיא דונלד טראמפ מכריז על "הסכם אברהם" במשרד הסגלגל

"הסכם אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות הוא התפתחות בעלת משמעות היסטורית חשובה. אמנם, ההסכם אינו ממש יוצר מציאות של "יש מאין" שכן מגמת הידוק היחסים בין ישראל ובין מדינות המפרץ העשירות מתנהלת באופן עקבי מזה למעלה כעשור גם ללא הכרזות מתוקשרות. בתהליך הזה מעורבות מדינות נוספות באזור, כמו למשל סעודיה, בחריין וכמובן קטר המעורבת בצורה פעילה גם בתיווך בין ישראל ובין חמאס ברצועת עזה. אולם, ההסכם הנוכחי מקנה למציאות האסטרטגית שהתהוותה גם תוקף מעשי ומשמעות סמלית וגלויה לעין.

שלושה גורמים אחראים לשינוי הדרמטי שמציינים "הסכם אברהם" והמגמה שהוא מהווה את שיאה, במעמדה של ישראל במזרח התיכון.

הגורם הראשון הוא נוכחותה האסטרטגית של איראן. בעקבות שאיפותיה להגמוניה אזורית, הפכה איראן לאיום לא רק על מדינת ישראל אלא על גם מדינות המפרץ הפרסי.

הגורם השני, הוא הירידה המתמשכת במעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון והנסיגה ההדרגתית שלה מאזור זה. הנסיגה של ארצות הברית מהמרחב המזרח תיכוני הותירה את המדינות העשירות והחששניות של המפרץ הפרסי ללא משענת אסטרטגית משמעותית דווקא נוכח האיום האיראני המתעצם. מציאות זו סייעה להפוך את ישראל לבת ברית בעלת חשיבות קריטית.

הגורם השלישי, הוא הגורם הפלסטיני. התמוטטות תהליך ההסדרים מחד גיסא והירידה בהיתכנות סיום הקונפליקט על בסיס פרדיגמת "שתי המדינות" מאידך גיסא, שחררה את המדינות הערביות הפרגמטיות מהבחירה המסורתית בין "השאלה הפלסטינית" לבין קיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

על בסיס שלושת הגורמים דלעיל נוצקו במהלך יותר מעשור שנים יסודות לשיתוף פעולה מעשי – ועד עתה בלתי מוכרז – בין ישראל לבין מדינות המפרץ. ניתן לקבוע כי חזון "המזרח התיכון החדש" של הנשיא המנוח שמעון פרס קרם עור וגידים דווקא תחת שלטון בנימין נתניהו. אבל חזון "המזרח התיכון החדש" נטען במשמעות חדשה העולה בקנה אחד לא רק עם השינויים שחלו במזרח התיכון, אלא גם עם השינוי במפת ההגיונות של הפוליטיקה הבינלאומית בעידן הפוסט מודרני.

Benjamin Netanyahu 2018

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. חזון "מזרח תיכון חדש" חדש?

הפוליטיקה הבינלאומית מבוססת כיום פחות על ערכים, על אידיאולוגיה ועל החתירה למימוש אוטופיה של אחוות עמים וקרבה אנושית, ויותר על יסודות של פוליטיקה ריאלית, מחושבת ונטולת רומנטיקה. הפוליטיקה הריאלית – כפי שהתהדקות היחסים בין ישראל לבין מדינות המפרץ מלמדת – מביאה בחשבון שיקולים ארציים של יציבות ומכנסת אויבים לשיתופי פעולה בלתי מוכרזים.

באופן זה, הפך מושג "השלום" בין ישראל לבין חלקים מהמזרח התיכון ממושג טקסי לעניין תכליתי. את מקומם של האירועים הנוצצים והמתוקשרים על מדשאות מוריקות ואת מקומו של השיח הרומנטי על חיבור בין העמים, החליפו עסקאות כלכליות, שיתופי פעולה ביטחוניים ושיח פרקטי המבוסס על מפגשי אינטרסים ברמה הלאומית-מדינתית. אלה מיצבו את ישראל, שבעה עשורים ויותר מאז כינונה, כחלק מהמזרח התיכון ופוררו את "הלאווים" ההיסטוריים של העולם הערבי כלפי היושבים בציון.

מבחינה זו, ההסכם הנוכחי עם איחוד האמירויות הערביות ממסגר את התהליך שהתחולל במשך יותר מעשור שנים ומייצר פרדיגמה חדשה לחלוטין של הסכמים מדיניים. הפרדיגמה החדשה שונה תכלית השינוי מזו שאפיינה הסכמים אשר נחתמו על ידי מנחם בגין עם מצרים ב-1978 ועל ידי יצחק רבין עם אש"פ ב-1993 ועם ירדן ב-1994.

Sheikh Mohammed Bin Zayed Al Nahyan 2016

שיח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, יורש העצר והאיש החזק באיחוד האמירויות הערביות

ההסכמים המדיניים הקודמים נשענו על התפיסה של "שטחים תמורת שלום", כאשר הסוגיה הפלסטינית הייתה מרכיב שלהם בין אם באופן ישיר ובין אם עקיף. ההסכם הנוכחי שונה בשני מובנים ממה שהיה מקובל עד עתה.

ראשית, ההסכם עם איחוד האמירויות מנתק לחלוטין את ההתניה בין נורמליזציה ישראלית-ערבית לבין הסדריות בגזרה הפלסטינית. מבחינה זו מדינות המפרץ מתפרקות מהעיקרון שהן עצמן עמדו מאחוריו ביוזמת השלום הסעודית משנת 2002 שכרכה בין פתרון השאלה הפלסטינית לבין נורמליזציה עם אותן מדינות.

שנית, ההסכם עם איחוד האמירויות מייצר תפיסה חדשה של הסדריות שאינה מבוססת על ויתורים ועל התפרקות מנכסים ומעוצמות – לרבות שליטה בשטחים גיאוגרפיים) – אלא על מפגש בין עוצמות, יכולות ותועלות לאומיות, מה שהוגדר על ידי ראש הממשלה כ-"שלום תמורת שלום".

ההסכם המתגבש של נתניהו עם איחוד האמירויות תפור אם כן למסגרת רעיונית חדשה ולמציאות מזרח תיכונית אחרת מזו שהגדירה עד כה את מושגי השלום וההסדרה. זהו אינו שלום עם המעגל הראשון של הסכסוך. זה גם לא שלום המבוסס על פיוס בין עמים ואפילו לא על החתירה לשינוי תכונות הבסיס המגדירות את המזרח התיכון.

מבחינה זו, מדובר בהסכם שלא נתפר על פי מידותיו הרעיוניות של "הסכם סייקס פיקו" שהגדיר את הפוליטיקה המזרח תיכונית מאז 1916 על בסיס מודל יחסים אירופי-מודרני קשיח. זהו הסכם התפור לפי מידותיה של "עסקת המאה" של הנשיא דונלד טראמפ אשר בניגוד לזלזול בה נתקלה, משרטטת מסגרת המגיבה לתמורות שחלו במזרח התיכון במאה השנים ולהתכנסות האזורית למודל יחסים פוסט-מודרני גמיש.

President Donald Trump official portrait

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. "עסקת המאה" מתייחסת לתמורות שחלו במזרח התיכון במאה השנים האחרונות

בראייה היסטורית מדובר בתמורה של ממש במעמדה של ישראל במזרח התיכון. ישראל תחת נתניהו נוטשת את התפיסה של "וילה בג'ונגל" ומתחברת אל המרחב המזרח התיכוני מתוך עמדת כוח ובאופן שמשרת גם אינטרסים של הגורמים האזוריים המעורבים במהלך.

לתמורה זו יש משמעויות קונקרטיות. עתה, תוכל ישראל להעמיק עוד יותר את נוכחותה האזורית במרחב, למשל בגיבוש הסכמים דומים עם מדינות נוספות במפרץ הפרסי כגון סעודיה ובחריין. זה בתורו יאפשר לישראל להמשיך ולחזק את "קיר הברזל" האסטרטגי במאבק מול איראן ושלוחותיה באזור. יתרה מזו, הסכמים נוספים עם מדינות המפרץ יבהירו את הדיכוטומיה האזורית בין הגורמים האקטיביסטים, מערערי היציבות והנחשלים כלכלית לבין הגורמים הפרגמטיים, שוחרי היציבות והמבוססים כלכלית.

ולבסוף, ההסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות מהווה מכה קשה לפלסטינים. ההסכם מחליש עוד יותר את משקלה של "השאלה הפלסטינית" בפוליטיקה המזרח תיכונית. הפרשנות המקובלת, שמוזנת כמובן ממניעים פוליטיים, נוטה להציג את התמורה להסכם כוויתור על מהלך החלת הריבונות על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. המציאות היא מעט שונה. סוגיית החלת הריבונות הפכה בלי מעשית בחודשים האחרונים, הן בגלל ההתפתחויות הפוליטיות בישראל, הן בגלל התפרצות הגל השני של מגפת הקורונה, אבל בעיקר בגלל הסטת הקשב של ממשל טראמפ והנשיא עצמו, שהסכמתם למהלך הסיפוח היא תנאי בל יעבור למימושו, לסוגיית הבחירות הקרובות בנובמבר שמתקיימות מבחינתם בתנאים פוליטיים לא אידיאליים.

מבחינה זו, הנטייה האוטומטית לאמץ את הנרטיב המתוקשר של איחוד האמירויות המבקשת לרכך ביקורת אפשרית על המהלך ההיסטורי שלה מול ישראל, נראית מעט מאולצת. בהסתכלות עקרונית, ההסכם הנוכחי מהווה חצייה ברורה של "הרוביקון" בכל הנוגע לשאלת הזיקה בין מעמדה של ישראל בעולם הערבי לבין השאלה הפלסטינית. ומכאן שלטווח הבינוני "הסכם אברהם" עשוי דווקא לסלול את הדרך – בכפוף לתוצאות הבחירות בארצות ולמציאות הפוליטית בישראל – למימוש החלת הריבונות הישראלית, במתכונת כזו או אחרת, על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בבחינת תם אבל לא נשלם.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר