ראש הממשלה דוד בן גוריון מעניק כנפי טיסה למסיים קורס טיס ב-10 באוגוסט 1950   מקור: ויקיפדיה

מהלך החלת הריבונות על יישובים יהודיים ביהודה ושומרון הפך למעין נייר לקמוס לאופן שבו חושבת החברה הישראלית על השאלה הפלסטינית. מה שברור מעל לכל ספק הוא שההתנגדות המסתמנת ביחס למהלך, הן מימין והן משמאל, רק ממחישה את הבעייתיות בהתחפרות החשיבה המדינית הישראלית בשתי תפיסות קצה מובהקות.

תפיסת הקצה האחת, היא תפיסת החלוקה ("פתרון שתי המדינות"), הרואה לנכון לחלק את המרחב הגיאו-פוליטי שבין הים התיכון לנהר הירדן וליצור מעין סימטריה בין שתי ישויות מדינתיות, ישראל מזה והמדינה הפלסטינית מזה.

תפיסת הקצה השנייה, היא תפיסת ההחלה (המרחב האחוד/משותף) הרואה לנכון לקבע את ההגמוניה הישראלית במרחב הטריטוריאלי כולו של בין הים לנהר ולטשטש את קיומה של ישות פלסטינית לאומית.

פרדיגמת ההחלה צמחה, רעיונית, בעקבות המלחמה בשנת 1967 וקיבלה דחיפה בשנות השבעים עם הקמת היישובים היהודים ביהודה ושומרון. לעומתה, צמחה פרדיגמת החלוקה בתחילת שנות התשעים והגיעה לשיאה בניסוי הגדול של "תהליך אוסלו" בהובלת ממשלת רבין השנייה.

Bill Clinton Yitzhak Rabin Yasser Arafat at the White House 1993 09 13

טקס חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993

מה שמאפיין את החשיבה המדינית הישראלית היא ההיטלטלות בין שתי תפיסות הקצה הללו, שבהסתכלות היסטורית ארוכת שנים היו חריגות ביחס למציאות הנוהגת שהגדירה את היחסים בין מדינת ישראל ובין הערבים-פלסטינים ביהודה ושומרון.

מציאות זו לא התהוותה בשנת 1967 וגם לא בשנת 1993. למעשה היא אפיינה את המדינה מרגע כינונה בשנת 1948 כאשר עוצב, מבלי שהוכרז על כך, מודל היחסים בינה ובין הערבים בישראל ("ערביי ישראל").

המודל הישראלי שעוצב למן שנות החמישים ובעיקר השישים התבסס על יצירת הפרדה מוחלטת, לרבות דמוגרפית וגיאוגרפית, אל מול הקולקטיב הערבי-פלסטיני, לבין ההכרה בנוכחות הערבים-פלסטינים במרחב הישראלי כמציאות של קבע, ודאי אחרי המלחמה בשנת 1967.

ההתמודדות עם המתח הזה באה לכלל הסדרה בפועל באמצעות מהלך מורכב להפיכת הישות הערבית-פלסטינית לגורם מובלעת במדינה היהודית.

מדובר בישות שמצד אחד נוכחת במרחב הישראלי מתוקף מעמדה האזרחי וכמובן גם הדמוגרפי והמרחבי, ומצד שני מסומנת כנבדלת דרך מערכת שלמה של הסדרים משפטיים, פוליטיים, כלכליים ומרחביים שיוצרים חציצה בין המרחב היהודי לבין זה הערבי-פלסטיני ומאפשרים את קיומה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

באופן זה הפכו הערבים-הפלסטינים בישראל ל-"ערביי-ישראל", כשהם נטועים כסוג של ישות סף בתווך שבין "פנים" לבין "חוץ", בין זיקתם למדינת ישראל ובין זיקתם למרחב הפלסטיני והערבי שמחוצה לה. פלסטינים בזהותם אבל ישראלים באזרחותם. נוכחים אבל בו-זמנית נפקדים.

לאורך השנים אימצה המדינה מדיניות שנועדה להבטיח את המובלעת של הערבים הישראלים. מה שאפיין את היחסים בינם ובין המדינה היה המתח התדיר בין ערבים ובין יהודים מחד גיסא ומידה רבה של יציבות, בייחוד בהינתן תנאי הפתיחה הקשים ומקורות הקונפליקט בין הצדדים, מאידך גיסא.

רעיון המובלעת שהוחל על הערבים בישראל הפך למן שנת 1967, אז הרחיבה ישראל את שליטתה במרחב כולו בין הים לנהר, למציאות שאפיינה הלכה למעשה את יחסי המדינה עם הערבים-פלסטינים גם מחוץ לגבולות "הקו הירוק".

המשמעות של החלת מודל המובלעת על הפלסטינים ביהודה ושומרון הייתה הפיכת הגורם הערבי-פלסטיני לישות סף שמצד אחד נוכחת בתוך המערכת הישראלית רבתי ומצד שני, סימון קווי נפרדות (חוקיים, פוליטיים, תרבותיים, כלכליים) בין שתי האוכלוסיות שנועדו להבטיח את קיום המדינה היהודית.

לאורך השנים התקשתה ישראל לתרגם את התפיסה הזו לתוכנית מדינית מעשית וברורה. למעשה היא הופקרה להיטלטלות רעיונית בין שתי תפיסות הקצה האוטופיות משמאל (חלוקה מוחלטת) ומימין (החלה מלאה).

השתלטותן של שתי פרדיגמות הקצה על השיח, קלעה את המחשבה המדינית הישראלית לא רק לסוג של קונפליקט פנימי מתמשך, אלא גם לתקיעות מחשבתית שלא אפשרה לה להשכיל ולהבין כי התווך שבין לבין נועד להיות האזור שמגדיר את מרחב האפשרויות האמיתי העומד לפתחה של ישראל.

למרות שלאורך השנים הועלו רעיונות שונים להסדרת אזור הביניים, ודובר בהקשרו על תפיסת האוטונומיה או על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, הרי הפיתוי לנסות ולסדר את הבעיה באופן מוחלט וסופי ברוח תפיסות הקצה משמאל וימין גבר על כל אפשרות אחרת.

אולם, בעשור ומחצה האחרון, מאז התמוטטה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, הפכה תפיסת המובלעת למציאות שבפועל מגדירה את היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים, מבלי שזו קיבלה כותרת והגדרה פורמאלית-משפטית-מדינית.

מודל זה קרם בפועל עור וגידים בדמות קיומה של אוטונומיה פלסטינית המנוהלת על ידי האליטה הפלסטינית מרמאללה שהיא קומבינציה בין שרידי המנהיגות ההיסטורית של פת"ח לבין מנהיגות "הפנים". זאת, כאשר המרחב הפלסטיני נשלט ביטחונית על ידי ישראל בתנאים שבהם מצליחים שני הצדדים לייצר בפועל הפרדה, במימדים שונים, בין יהודים לערבים-פלסטינים.

זו מציאות שכוננה יציבות ביטחונית יחסים בתנאי בסיס שבהם יסודות הקונפליקט נשמרים ואינם מתאדים לחלוטין, אבל גם אינם הופכים את חיי שני הצדדים לסיוט.

עסקת המאה של טראמפ מבקשת להעניק תוקף מדיני פורמאלי ומשפטי למה שכבר נעשה בפועל. מבחינה זו, החידוש הגדול במהלך החלת הריבונות אינו המעשה עצמו אלא מסגורו המדיני. שוגים אלה המציירים את המהלך כדרמה גדולה המהפכת מציאות. המציאות היחידה שמהלך החלת הריבונות משנה מתומצת לתוקף הניתן באמצעותו לפרידה מרעיונות הקצה האוטופיים מימין ומשמאל.

The deal of the century cropped

מפת תוכנית השלום של הנשיא דונלד טראמפ

המהלך להחלת הריבונות אינו צפוי להוביל למימוש חזונו האולטימטיבי של הימין וזו הסיבה שהוא מתקבל בחמיצות על ידי חוגים בהתיישבות ביהודה ושומרון, אבל באותה נשימה הוא אינו צפוי להוביל למימוש חזונו האולטימטיבי של השמאל ולכן מתקבל כמעט באותה הסתייגות על ידי החוגים הליברלים.

זו אינה תוכנית להקמת מדינה פלסטינית, אבל גם לא להקמת מדינה יהודית-רבתי. מדובר בתוכנית אמצע שממרכזת מחדש את המחשבה המדינית-אסטרטגית של ישראל ומתחברת אחרי למעלה משבעה עשורים לקיום המדינה לחזונו של מייסדה, דוד בן-גוריון.

בלב הרעיון עומד העתקת קונספט המובלעת של ערביי ישראל והחלתו על הפלסטינים ביהודה ושומרון, כך שמצד אחד תממש ישראל ריבונותה על הישובים היהודיים באזור ובכך תסמן באופן ברור את חלוקת המרחב בין יהודים לבין פלסטינים מבלי לספח אליה תושבים פלסטינים.

מצד שני תישאר הדלת פתוחה לכינון ישות פלסטינית חצי-מדינתית, מעין מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס, כאשר הדומיננטיות הביטחונית במרחב כולו תישמר בידי ישראל וזאת כדי למנוע את הפיכתה של אותה ישות פלסטינית לרצועת עזה שנייה.

זהו הרעיון המדיני העמוק המובלע בתוכנית הסיפוח, שבניגוד לחזון ההפרדה הסימטרית, עומד על הצורך בדומיננטיות ישראלית גוברת במרחב כולו, ובשונה מהחזון הימני הוא מקפל בתוכו את רעיון הנפרדות בין יהודים לשאינם כאלה בלי ליפול למלכודת האפרטהייד.

הימצאותם של מקללים ומתנגדים לרעיון החלת הריבונות מימין ומשמאל, בסוג של סימטריה מעניינת, ממחישה עד כמה המהלך רחוק מהקצוות הפוליטיים ומשקף דווקא עמדת אמצע ריאליסטית המתרגמת את עצמה לתוכנית מדינית בעלת קווי מתאר ברורים.

קווים אלה לא נועדו לממש אוטופיה, אלא להחזיר את החשיבה הציונית אל המקום השפוי שאליו הייתה אמורה לנתב את עצמה לאחר שהניסוי של השמאל נכשל כישלון חרוץ ובטרם נוסתה פרדיגמת הימין שגם היא עלולה הייתה להתברר כביצה תובענית עבור המעשה הציוני. החיבור מחדש של מדינת ישראל למרכז הכובד של המחשבה המדינית-ציונית הוא אם כן הדבר המשמעותי הנמצא ביסוד המהלך של החלת הריבונות.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הצעת מצא (כלומר, הצעת טראמפ) היא אפרטהייד
מצא משווה (במשתמע) בין מעמד הפלשתינים לפי התכנית המוצעת, לבין מעמד ערביי ישראל כעת. אך הפלשתינים, להבדיל מערביי ישראל, לא הולכים לקבל אזרחות ישראלית לפי התכנית הזו.
משום כך ההשוואה בין מעמד ה"מובלעות" של ערביי ישראל לבין מעמד ה"מובלעות" שאליו טראמפ ונתניהו מתכננים לדחוק את הפלשתינים, היא שגויה ומטעה.
טראמפ ונתניהו מתכננים אפרטהייד.
שתי מדינות היא אולי "תפיסת קצה" אבל זה הפיתרון היחיד האפשרי.
אגב, לפני כשנתיים מצא כתב ב"הארץ" מאמר שממנו משתמעת תמיכה בקונפדרציה בין ישראל למדינה פלשתינית. זה דווקא רעיון נכון, ותמוה בעיני שמצא זז ימינה ממנו, אל תכנית טראמפ המופקרת שחייבת לרדת מהמפה.

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר