מונטאז' של תמונות מגולאגים בברית המועצות   מקור: ויקיפדיה (קאפליבר)
בתמונה מונטאז' של תמונות מגולאגים בברית המועצות

צציליה (צילקה) קליין היתה בת 16 כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים. צילקה נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפיים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזיכרון וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך. מוריס מוסיפה וקובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן של האסירות היהודיות, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, מוריס מייחסת לצילקה קשר מיני עם יוהן שוורצהובר, שכיהן בתפקידים בכירים במספר מחנות ריכוז. מוריס טוען שקשר מיני זה הביא לה הטבות ובסופו של דבר סייע להישרדותה והיא אף מציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאים מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מקומץ ספרים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה מוריס מדייקת בעובדות אודות הגולאג. על עומק ידיעותיה של המחברת במה שהתרחש במחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב-"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ושנישאה לו בסופו של דבר. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

והנה דוגמא נוספת לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של הבת לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי בהקשר זה היא לספרי עיון ולעדויות אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה. למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אישה בשר ודם לדמות פלקטית למדי שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא ראה הספר אור ולולא תורגם.

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

שוקן, 2021

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

359 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר