"היסטוריה", עבודת פסיפס המוצגת בספריית הקונגרס בוושינגטון די. סי. במרכז, דמות ההיסטוריה כאישה המחזיקה עט וספר   מקור: ויקיפדיה
בתמונה "היסטוריה", עבודת פסיפס המוצגת בספריית הקונגרס בוושינגטון די. סי. – במרכז, דמות ההיסטוריה כאישה המחזיקה עט וספר

היסטוריה לשעתה

במאי 1999 התבקשו מספר היסטוריונים ואקדמאים אחרים להעריך בשביל כתבה למקומון "העיר" איך ייזכר המנהיג הכושל בנימין נתניהו בהיסטוריה: "שבוע וחצי אחרי התרסקותו בבחירות ושבוע וחצי פחות שעה אחרי שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, אפשר להתחיל לברר אצל אנשי אקדמיה איך ייזכר ביבי נתניהו בראי ההיסטוריה".

הכתבת שירי לב-ארי ראיינה כמה וכמה חוקרים. חוקר אחד, היסטוריון ידוע, העריך שנתניהו ייזכר "כתקלה מעניינת". חוקר אחר טען שדבר טוב שיצא מכהונתו זה "הרס האידיאולוגיה של הימין" ואת הכהונה של נתניהו צריך לראות "ככזו שמשאירה אחריה את הרוב המכריע של המפלגות והח"כים כתומכים בנוסחת השלום תמורת שטחים".

חוקר נוסף טען כי אם נתניהו לא יחזור לזירה הפוליטית וממשלת ברק תישאר בשלטון שמונה שנים ותקדם את השלום, שלוש שנות שלטון נתניהו ייראו כמו "סטייה קטנה מהדרך" (כזכור, ממשלתו של ברק נפלה בהתרסקות חסרת תקדים שנה וחצי אחרי פרסום המאמר ואילו נתניהו הוא הפוליטיקאי שכיהן בראשות הממשלה יותר מכל ראש ממשלה אחר בהיסטוריה של ישראל).

אולי הנחרץ ביותר מקרב המרואיינים היה ההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור שקבע בביטחון שמוטב לא לדבר על נתניהו "כי הוא פשוט לא ייזכר". הרסגור הוסיף כי "נתניהו היה טעות בהיסטוריה... אנשים לא ידעו מיהו ורק כשעלה לשלטון התגלה כל כיעורו... ההוכחה לכך היא המפלה המבישה שלו.... הניסיון איתו כל כך חמור שאנשים למדו את הלקח..." (להורדת הכתבה המלאה לחצו כאן).

Netanyahu in 1999 Article

מתוך הכתבה במקומון "העיר", 1999

 

רבותי, ההיסטוריה חוזרת

קטע הארכיון הזה, שאך מעטים נזכרו בקיומו, מצביע על כך שגם מי שמומחה לעבר, תרומתו להבנתו ההווה מוגבלת, ועוד יותר מכך יכולתו לחזות את גזר הדין של שר ההיסטוריה. מכתב של היסטוריוניות/ים ישראלי שהתפרסם לאחרונה חזר על אותה טעות. ההיסטוריונים החתומים על המכתב אולי למדו את העבר הרחוק – רק מעטים מבין 68 החותמים הם כאלה שתחום מומחיותם הוא ההיסטוריה של מדינת ישראל – אך הם שכחו מה כתבו היסטוריונים לפניהם ועד כמה מסוכן להתנבא על סמך העבר.

אין בדברים הללו כדי להביע עמדה בסוגיה האם נתניהו וממשלתו טובים או רעים, האם נתניהו מושחת או נרדף. למחות נגד נתניהו זה דבר בהחלט לגיטימי, זה סנטימנט משותף לרבים בארץ ואולי הוא אפילו מוצדק. אבל עבור חלק מהחותמים כלל לא היה צורך במשבר האחרון כדי לצאת נגד נתניהו. מחאתם נגד ראש ממשלה מטעם הליכוד לא התחילה עם נתניהו. עבורם לא היה צורך בכתבי האישום או בהתנהגות הפלגנית של נתניהו כדי לצאת נגדו. המבוגרים שבהם חשבו כך על בגין.

טד פרויס, שכתב ספר לאחר תום כהונתו של בגין היה גם הוא בנביאים. ב-1984 פרויס כתב שבגין ייזכר כמי שממשלתו חוללה בכייה לדורות ושגם אם ישראל תעמוד אלף שנה, ימי בגין ייזכרו כשעתם הפחות היפה.

עם זאת הבעיה במכתב ההיסטוריונים איננה ההתנגדות לנתניהו אלא גיוס מקצוע ההיסטוריון לשמש כמקור סמכות במחלוקת פוליטית. הכותבים מאיימים על חברי הממשלה – ואין מילה אחרת לתאר את כוונתם בדברים: "נהפוך כל אבן ודף כדי לחשוף את האינטרסים שמנחים את החלטותיכם ומעשירכם". המחקר ההיסטורי, הם מציינים, לא יאפשר להעלים עובדות.

די ברור, גם בלי המכתב הזה, שהיסטוריונים שיפעלו בעוד כמה עשרות שנים יחקרו את תקופת נתניהו. האם המשבר הפוליטי של 2020-2019 (וכנראה גם 2021) יהיה מרכזי בניתוח פועלו ההיסטורי של נתניהו? איני יודע. האם הוויכוחים הקטנוניים על הפגנות בימי מגיפה יזכו בכלל לאיזכור או שדווקא ההחלטות על סגרים והעובדה שהתמותה בישראל יחסית נמוכה הן אלה שיוותרו בעלות משמעות? להיסטוריונים של העתיד הפתרונים.

האמת היא שאין לנו מושג ב-2020 מה ההיסטוריה תזכור מבנימין נתניהו. כמה אנשים שאינם היסטוריונים זוכרים את פרשת לבון, שהעיבה על תקופת כהונתו של דוד בן גוריון והביאה להאשמתו בנקמנות לא עניינית ובהרס החברה הישראלית? פרשת לבון ליוותה את הפוליטיקה הישראלית תקופה כפולה מפרשת וואלה-בזק, אך החותם שהיא הותירה על דמותו ההיסטורית של בן גוריון – שולי. ואם את עיקרי פרשת לבון לא זוכרים, מי זוכר אירועים שוליים אף יותר? כך, למשל, מי זוכר את יציאתם של חברי החוג הרעיוני "מן היסוד", בהם חוקרים נכבדים מהאוניברסיטה העברית – בני דמותם של חותמי מכתב ההיסטוריונים – נגד בן גוריון בתחילה ואז נגד לוי אשכול בגין השתלשלות פרשת לבון?

 

היסטוריה פוליטית או פוליטיקה של היסטוריונים?

ההיסטוריונים החתומים על המכתב בהחלט יכולים לחתום על מכתב כאזרחים מודאגים. אבל לגייס לשם כך את תחום התמחותם האקדמי מכניס את מקצוע ההיסטוריה לחבורה המאוד לא מכובדת של תחומי המחקר שזכו לאחרונה לכותרת "לימודי מירמור" (Grievance Studies), קרי תחומי "מחקר" שהתפיסות הפוליטיות של החוקרים והמשמעות הפוליטית של מסקנותיהם חשובות הרבה יותר מהעובדות ומהמקורות.

תפיסת העולם של היסטוריונים השפיעה מאז ומעולם על המחקרים שלהם. כמו שלימד אותי מורי ורבי פרופ' זאב צחור, אף היסטוריון לא יושב על המאדים ומסתכל משם על כדור הארץ. אבל לקבוע את משפט ההיסטוריה בעוד ההיסטוריה עודנה מתחוללת זה פשוט לא מקצועי. זה גם מפחית את ההערכה שרוחש הציבור ושרוחשים תלמידי התחום, למקצוע ההיסטוריה ולעוסקים בו. רק דמיינו היסטוריונים משנת 1938 שהיו קובעים בנחרצות שווינסטון צ'רצ'יל ייזכר כפוליטיקאי כושל בראי ההיסטוריה.

היסטוריונים יכולים לפרסם מכתב מחאה ככל חברי גילדה מקצועית אחרת –מתמטיקאים, טייסים או אנשי עסקים. אולם בניגוד למתמטיקאים, לטייסים ולאנשי העסקים שחתמו על מכתבי מחאה דומים בשנה האחרונה, גייסו ההיסטוריונים את מקצועם כדי לטעון שדעתם עדיפה. ההיסטוריונים אף איימו שהואיל ולהם מסור המנדט לכתוב את ההיסטוריה, זו תשפוט את נתניהו ואת חברי ממשלתו לחומרה. כלומר, המכתב לא רק מביך מבחינה מקצועית אלא גם משתמש באיום פתטי נוסח "אם לא תעשו את מה שאנחנו מבקשים ותביאו לפירוק הממשלה, ההיסטוריה, שאנו אמונים על כתיבתה, תשפוט אתכם לחומרה".

Historians Letter 2020

מכתב ההיסטוריונים

באותה כתבה במקומון "העיר", פנתה הכתבת לב-ארי גם לחוקרים הבודדים שלא הלכו עם העדר. במקרה או שלא במקרה היו אלו אקדמאים שמזוהים עם הימין. חוקר מדע המדינה אליעזר דון יחיא ז"ל אמר שהיו ראשי ממשלה כמו לוי אשכול או גולדה מאיר שהייתה לגביהם דעה והיא השתנתה עם השנים. גיורא גולדברג, גם הוא ממדעי המדינה, אף הגדיל וציין שלא יתפלא "אם עוד 15-10 שנה נראה קריאות לנסות ולהחזיר אותו". כזכור, נתניהו חזר לפוליטיקה שלוש שנים לאחר פרסום הכתבה, נבחר לראשות הליכוד ב-2005, ועשור לאחר שהובס בבחירות שב ונבחר לראשות הממשלה.

אחד מהיתרונות של היסטוריונים הוא המקורות הרבים שעומדים לרשותם ושפחות זמינים לשאר הציבור. ברם, נכון להיום אין לחותמי מכתב ההיסטוריונים מקורות שאין לשאר הציבור. מבחינה זו, היתרון היחידי שאולי יש להיסטוריונים הפועלים כיום, טמון בלקח העולה מאותה כתבה נשכחת מ-1999 – כתבה שמראה לנו עד כמה שגו ההיסטוריונים שניסו לגייס את תובנותיהם על העבר על מנת לחרוץ משפט על ההווה ולחזות את העתיד.

ד"ר אבי פיקאר הוא הוא היסטוריון, מרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, וחוקר של היחסים הבינעדתיים בישראל

users: אבי פיקאר

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר