תיאוריות ציניות מאת מאת הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי   מקור: ויקיפדיה

בשנים האחרונות, השיח הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים לחוגים אזוטריים באקדמיה. מונחים כמו "שיח", "נראטיב", "אוריינטליזם", "טרנספוביה", "מיקרו-אגרסיות" ו-"מרחב בטוח" מתגלגלים על יותר ויותר לשונות.

גם מחוץ לאוניברסיטה, תוכלו לשמוע כי "לובן" הוא דבר שלילי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית" שמתבטאת בכל אינטראקציה בין לבנים ובין אלו שאינם, ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן והסיסג'נדר לדכא קבוצות מוחלשות.

הגישה הזאת, בין אם קוראים לה "לימודי מגדר", "לימודים קוויריים", "פוסט-קולוניאליזם" או בכל שם אחר, נוטה לחוסר סובלנות ולרדיפת מתנגדים. בארצות הברית הובילו חסידי הגישה לגל של רדיפה פוליטית, פיטורים או חקירות פומביות של יריבים אינטלקטואליים ופוליטיים.

בספרם החשוב, "תיאוריות ציניות" מציעים החוקרים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מבוא מרתק, עמוק ובהיר לתיאוריות הביקורתיות שהפכו לשחקן פוליטי כל כך חשוב בימינו. מטרתם היא להסביר כיצד התפתחו אלו מתחום ידע מוגבל לאמונה מכוננת זהות של צעירים פרוגרסיביים במדינות המערב, ואף לרעיון השליט באוניברסיטאות, בבתי ספר, בכלי תקשורת, בחברות ובמוסדות רבים אחרים.

בניגוד למבואות קודמים, שנכתבו מתוך אהדה לתיאוריה הביקורתית וכחלק ממנה, הספר של פלאקרוז ולינדזי ביקורתי במפגיע. המחברים לא מסתירים את עמדתם לפיה מדובר בתורות סרק נטולות בסיס מדעי, שמסכנות את המחשבה המערבית הליברלית ואף מחזקות בלא יודעין את מנהיגי הימין הפופוליסטי נוסח טראמפ, אורבן ודומיהם.

עם זאת, כוחו של הספר הוא בהגינות שלו. המחברים לא רק מודים שגם בתיאוריות של יריביהם יש מרכיבים חיוביים שחשוב לשמר ולאמץ, אלא גם סוקרים ומנתחים אותן באופן תמציתי, ברור ובהיר, שיוכל להוות מבוא לתיאוריה ביקורתית אפילו עבור תומכיה.

אם תמיד רציתם לדעת מה חשבו הוגים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וג'ודית באטלר, ולו כדי לעמוד על השפעתם הפוליטית, זה הספר בשבילכם. אפילו בשביל מי שירצה להעמיק בכתביה המסובכים להפליא של האסכולה הזאת, ספרם של פלאקרוז ולינדזי יכול לשמש כמבוא בעל ערך. זאת ועוד: המחברים מדגישים לאו דווקא את המחלוקות, אלא את קווי הדמיון המשותפים לכל ההוגים ואת התפתחות משנתם כזרם אינטלקטואלי.

Jacques Derrida

ז'אק דרידה

לשיטתם, התיאוריה הביקורתית התפתחה בשלושה גלים. הגל הראשון, שאותו הם מכנים "פוסט-מודרניזם מקורי" או "דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה גבוהה" (High Deconstruction), זוהה בעיקר עם הוגים צרפתים קשים לקריאה כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן-פרנסואה ליוטר. פלאקרוז ולינדזי מזקקים ממשנתם הסבוכה שני עקרונות מפתח וארבע תמות שהשפיעו עמוקות על דורות של סטודנטים, אינטלקטואלים ואקדמאים מאוחרים יותר:

1. עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי – ידע לעולם אינו אובייקיטיבי, ואינו יכול להיות כזה. לא קיימת אמת אובייקטיבית, בלתי מושגת ככל שתהיה, וממילא לא ניתן להתקרב אליה. מערכות ידע אינן אלא משחקי שפה, יצירים סובייקטיביים של קבוצות אנושיות, מושגים שמתייחסים אך ורק למושגים אחרים. אין עדיפות אינרהנטית לידע אחד על פני ידע אחר, למשל למדע על פני פולקלור.

2. העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי – ידע הוא תוצר של קבוצות אליטה שמשתמשות בו בכדי לקדם אינטרסים, לשמר פריבילגיות ולדכא קבוצות מוחלשות ומופלות. הידע המגמתי הזה מתרקם ל-"שיח" ולמטא-נראטיבים שיוצרים מעין שדה עוצמה אידיאולוגי ברחבי החברה כולה. לפיכך, כל תחום ידע וכל דבר שנאמר הוא, בסופו של דבר, ביטוי לקבוצות זהות שונות ולאינטרסים ייחודיים.

מאלו, גוזרים פלאקרוז ולינדזי ארבע תמות פוסט-מודרניסטיות: טשטוש גבולות בין קטגוריות וקבוצות (שהרי אלו אינן אלא חלק מהמטא-נראטיב הדכאני), כוחה של השפה לעצב את המציאות, רלטיביזם תרבותי וספקנות קיצונית הן כלפי האינדיבידואליזם (כי הרי אנחנו מעוצבים בידי השיח, מטא-נראטיבים והעוצמה שמסביבנו) והן כלפי היומרה לאמת או ידע אוניברסלי. כל עמדה, כל ידע, כל "אמת" כביכול, אינם אלא תוצאה של נקודת מבט, וזו הרי סובייקטיבית ואינטרסנטית מעצם טבעה.

אולם, המחברים סבורים כי בפני עצמו, הפוסט-מודרניזם הקלאסי לא היה אלא אופנה אינטלקטואלית קצרת ימים. הספקנות הקיצונית של ההוגים המקוריים הובילה לתהליך מתמיד של דקונסטרוקציה, מעין מפלצת שאוכלת את עצמה ולא מותירה שום ערך חיובי להישען עליו. אולם בראשית שנות השמונים עבר הפוסט-מודרניזם המקורי מוטציה שפילגה וחיזקה אותו בו זמנית. דור חדש של הוגים לא הסתפק בתיאוריה לשם תיאוריה של המייסדים, אלא הפך אותה למדריך פוליטי מעשי.

הגל החדש הזה, שפלאקרוז ולינדזי קוראים לו פוסט-מודרניזם יישומי, השתמש בגזע העץ שטיפחו קודמיו בכדי להצמיח מספר ענפי ידע, שנועדו כולם לא רק ללמוד את העולם, אלא בראש ובראשונה לשנות אותו בכיוון של צדק חברתי. תוך זיקוק, גיזום והדגשה של עיקרון הידע והעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, הם ביקרו את המטא-נראטיבים של קבוצות חזקות ועסקו בפירוק מתמיד שלהם, וזאת בכדי לבנות במקומם מערכות ידע חלופיות המתבססות על ה-"חוויה האותנטית" של קבוצות מוחלשות.

החקירה חסרת הפניות, השיח מבוסס הראיות והשאיפה אחר האמת, כל אלו נדחקו לטובת מה שהמחברים מכנים Standpoint Theory, כלומר, ידע הוא תוצר של נקודת מבט, ומה שנראה כשיח מדעי אינו אלא קונסטרוקציה שנועדה לשמר את הפריבילגיות של השליטים.

בפרקים השונים של הספר, סוקרים המחברים בפרוטרוט את ההוגים המרכזיים של כל אחד מהזרמים הללו: פוסט-קולוניאליזם, תיאורית גזעים ביקורתית, פמיניזם ותורות מגדר פוסט-מודרניסטיות, לימודים קוויריים ולבסוף גם "לימודי נכות" ו-"לימודי שמנים" (disability and fat studies).

המחברת הלן פלאקרוז עונה לשאלה מדוע התיאוריות הביקורתיות מכונות בספר "תיאוריות ציניות"

התורות הללו, כל אחת בדרכה, מנסות לפרק את השיח הפריבילגי (לבן, אירופי, גברי, סיסג'נדרי, קפיטליסטי, בריא, רזה), מתוך הנחה שבכל אינטראקציה אנושית טמון מאבק מתמיד בין הפריבילג לבין המוחלש, ושתפקיד התיאוריה הוא לאתר את הבעיות הללו (to problematize) מתוך ניסיון להעצים את המקופחים ולהחליש את בעלי הכוח.

מרכז העיסוק אינו בעולם החיצוני אלא בשיח, מתוך אמונה ששינוי השפה הוא המפתח לשינוי המציאות, ושכל פער בין קבוצות מקורו בהבנייה חברתית שאפשר לפרק ולבטל. מכאן התביעות לערוך "מגדריזציה", "דה-קולוניזציה" או "קוויריזציה" לכל דבר בעולם, מהיסטוריה, עבור בפיזיקה וכלה במתמטיקה, ולפקפק במדע וברפואה ככלים נכלוליים של בעלי הכוח.

הגישה הזאת מגיעה לשיאה ב-"לימודי נכות" וב-"לימודי שמנים", שהופכים בעיות רפואיות כאוטיזם, השמנת יתר ואפילו חרשות לזהויות שיש להתפאר בהן. לא מדובר בחתירה לצדק, שוויון ומיגור אפליה כנגד אוטיסטים או חרשים, אלא אידיאליזיה לבעיה עצמה. כך, למשל, מציין הספר שחירשים אקטיביסטים טענו שמתן אפשרות להורים לילדים חירשים להשתיל מכשירי שמיעה מסוג "שתל שבלולי" בילדיהם הוא קרוב "לעריכת ג'נוסייד לחרשים", כי אם לקות שמיעה אינה לקות כלל, אז עצם היומרה "לרפא" אותה היא דכאנית מטבעה.

מכיוון שבני אדם חווים לפעמים הצטלבות (intersectionality) של סוגי דיכוי שונים, למשל אישה, שחורה וטרנסית חווה דיכוי משולש (סקסיסטי, גזעני וטרנספובי), חוויה נחשבת אותנטית יותר ככל שמקורה ביותר סוגים של דיכוי.

Feminism without intersectionality is just white supremacy

"פמיניזם ללא אינטרסקציונליות הוא רק עליונות לבנה"

הגל השלישי של התיאוריה הביקורתית, שהתחיל בשנות האלפיים וגדל משמעותית בעשור האחרון, מאס בספקנות הקיצונית שאפיינה את אבות הפוסט-מודרניזם, והפך את התיאוריה הביקורתיות לאמת מוחלטת (reified postmodernism). הידע של הפריבילג, כמובן, עדיין היה מושא לפירוק וספקנות מתמידים, בעוד הידע, ובעיקר החוויה של ה-"מוחלשים" הפכו למציאות אובייקיטיבית שאין לערער אחריה. שורה של הוגים, שהבולטת מביניהם היא רובין דיאנג'לו, הוקיעו כל ניסיון לערער את התיאוריה הביקורתית עם טיעוני נגד כתגובה פסיכולוגית של החזקים לערעור הפריבילגיות שלהם במקרה הטוב, או כמזימה להמשיך ולדכא את החלשים במקרה הרע.

כמובן שברגע שבני הקבוצות המוחלשות, נשים, שחורים, להטב"ים, כופרים בתיאוריה הביקורתית, דבריהם חדלים מלהיות ביטוי ל"חוויות אותנטיות" והופכים להפנמת דיכוי, תודעה כוזבת או שיתוף פעולה עם המדכאים. ברוח זו, מפרידה קימברלי קרנשו, ממייסדות תחום תיאוריית הגזע הביקורתית, בין "שחורים" (אלו שתומכים בתיאוריה הביקורתית) לבין "אנשים שבמקרה צבע העור שלהם שחור" (אלו שלא).

Kimberlé Crenshaw

קיברלי קרנשו ממייסדות תחום תיאוריית הגזע הביקורתית

בפרקים האחרונים של הספר, מראים פלאקרוז ולינדזי כיצד חסידי התיאוריות הללו מינפו אותן בכדי לרדוף עד חורמה כל מי שחושב אחרת, ולדכא את חופש הביטוי והחופש האקדמי בכל מוסד שהם קנו בו שליטה. באחד הסעיפים, הם מתארים באופן מצמרר כיצד החריבו הרדיקלים קולג' בשם אוורגרין, שבו (בין היתר) סטודנטים משולחי רסן איימו באלימות פיזית קשה על מרצים שסטו מהתלם.

פוליטיקלי-קורקט מחניק, כללי התנהגות ודיבור נוקשים, השתוללות של סטודנטים, לחץ של אנשי סגל רדיקלים והרצון הנואש של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי יחסי ציבור "לרצות את הלקוחות", כל אלו יצרו מעמד שלם של אנשי מנהלה ופקידים שעצם קיומם המקצועי תלוי ברדיפה פוליטית הולכת ומקצינה.

בשנים האחרונות, נשאו בוגרי האוניברסיטאות את הדת החדשה – ואיתה גם את חוסר הסובלנות וגלי הרדיפה הפוליטית – לכל מקום אליו הגיעו: עיתונות, תעשיית הבידור, חברות הייטק, משרדי ממשלה ושאר מוסדות בירוקרטיים.

המאבק של התיאוריה הביקורתית, שהפכה למרבה האירוניה למטא-נראטיב חדש, הוא לשליטה מוחלטת בחברה, ושום הישג לא יספק אותה. מפני שהנחת היסוד היא שהחברה ומוסדותיה ספוגים כולם ב"גזענות מערכתית" (Anti-Blackness is foundational to America, בניסוח של אחד המניפסטים), הרי המאבק לטיהור המחנה מהרוע המוחלט לא יסתיים לעולם.

הגל העכור לא יסתיים לבדו, אם לא יעצרו אותו בפועל. אך למרבה הצער, החלק החלש ביותר בספר הוא הפרק האחרון שעוסק בפתרונות. כדי להילחם בהשפעתה הטוטליטרית של ה-"תיאוריה", המחברים מציעים לדבוק בעקרונות הליברליים של דיון חופשי מבוסס ראיות ולהילחם ב-"תיאורטיקנים" בשוק החופשי של הרעיונות. דא עקא, שבכל מקום שאלו מחזיקים בכוח ממשי, מתנגדיהם נדחקים מיד לשוליים, אם לא "מבוטלים" ממש, ובאווירה של פחד לא ניתן לקיים דיון. המלחמה בתיאוריה הביקורתית ובנושאיה חייבת להתנהל לא רק בשדה הקרב הרעיוני, אלא בראש ובראשונה בזירה האקדמית, המימונית והפוליטית, אך בלי לסתום פיות או לפגוע בחופש הביטוי.

Helen Pluckrose, James Lindsay, Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity – and Why This Harms Everybody, Pitchstone Publishing, 2020

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר